top-image

OLDER ARTICLES

עוד אחד שאני די אוהב, ונכתב במהלך הלימודים. לא פורסם עדיין בשום מקום אחר. מכיון שזה קצת יותר ארוך מהקודם, מומלץ להדפיס ולקרוא על דפים או מקסימום על טאבלט.

ממבט ראשון / ארז רונן

תיבת הדואר האלקטרוני של ירון היתה מפוצצת. “אתה נראה חמוד, תתקשר אליי”, “היי מותק, ראיתי את הפרופיל שלך ואני מעונינת, תרים טלפון”, “לא האמנתי שיש בחורים כמותך בעולם האמיתי, זה המספר שלי” וכו’.

כשהוא ראה את ההודעות האלה הוא היה המום. את הפרופיל באתר ההכרויות הוא פתח מתוך צעד של יאוש, בעידוד החברים שלו, שלא יכלו להמשיך לראות אותו לבד. זה לקח לו פחות מעשר דקות. רשם “מוזיקה” בתחביבים, “חוף הים” כמקום בילוי אהוב והעלה צילום חצי מטושטש מהמצלמה של הסלולרי, בה הוא מצולם עם מבט מבולבל, כתמונה. את הכתובת של הפרופיל הוא שלח מייד לאותם חברים, רק שיראו שהוא באמת עשה את זה ויעזבו אותו בשקט. אחר כך הלך לישון. כשהתעורר, למחרת בצהריים, פתח את תיבת המייל – ונדהם.

את הפגישה הראשונה הוא החליט לערוך עם הבחורה שתמונת הפרופיל שלה באתר היתה הכי פחות מחמיאה. “אתה יורה נמוך מדי”, אמר לו יניב, החבר שעזר לו לעבור על כל הבחורות ששלחו לו מספרים, כשהוא הראה לו את התמונה שלה. ירון אמר שכל השאר יפות מדי, לא ברמה שלו, ובטח בכלל שלחו את ההודעות האלה בטעות ויברחו כשהן יראו אותו בחיים האמיתיים. יניב אמר שהוא מגזים, ושלמרות שההיענות המטורפת באמת מוזרה,  אף אחת לא נכנסת לאתר הכרויות ושולחת למישהו הודעה בטעות.

קראו לה ענבל, ובמציאות היא נראתה עוד פחות טוב מבתמונה. נמוכה מדי, שיניים עקומות מדי, עור מקומט מדי. אם לא היה לה מבט ילדותי ושובב היה אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא בת 40, ולא בת 26.

הם בילו ערב נחמד ביחד. הוא לא נבהל מהמראה שלה, דווקא נראתה לו חמודה. התחילו בבית-קפה, עברו לטיול רגלי במרכז העיר, ואז היא הזמינה אותו לדירה שלה, לכוס קפה. הוא עוד היה תמים, לא ידע לפענח את הקוד הזה, ומכיוון שהוא היה די עייף קפה נראה לו כמו רעיון טוב. כשהיא אמרה שהיא הולכת שניה לשירותים, ושימתין על הספה בסלון, וחזרה כעבור שלוש דקות עירומה לגמרי, הוא ניסה לצבוט את עצמו כדי לוודא שהוא לא חולם. הם שכבו על המיטה שלה, ואחרי שגמר הוא אפילו לא הספיק להגיד לה שזו היתה הפעם הראשונה שלו זה הרבה מאוד זמן לפני שנרדם לצידה.

…click here to read more

קשה לי להסביר במילים עד כמה שאני אוהב את המוזיקה של אביב גדג’. גם אין ממש טעם לעשות את זה. מוזיקה זה עניין אישי, ומוזיקה כל כך אישית כמו של גדג’ על אחת כמה וכמה.

אתמול שחרר גדג’ את הסינגל הרביעי מתוך האלבום המתקרב שלו, “עוד אבן”. בהופעות מספר גדג’ שמדובר בשיר ישן שהולך עם המשפחה כבר שנים רבות. בין אם הוא ישן או חדש, קשה לי שלא להשוות אותו לשיר ישן אחר של גדג’, מתוך האלבום השני של אלג’יר – “יום אחד”.

“יום אחד” (הוידאו למטה מתוך הופעה אקוסטית יחסית עדכנית) הוא שיר הדכאון האולטימטיבי. הוא הלך איתי יד ביד בתקופת הצבא. הוא פשוט וחותך וכואב וכל כך מדוייק. השורה הכי צפויה והכי מכאיבה בשיר, “התקוות של היום הן הכשלונות של מחר”, שונתה בתקופה האופטימית יותר של הלקה ל”התקוות של היום עוד יתגשמו מחר”. זה לא עבד. אחרי הופעה-שתיים השורה המקורית והמדכדכת חזרה. בלעדיה, הניגוד בין התקווה שבמילים והייאוש שבשירה פשוט לא עבד.

“כל צעד”, השיר החדש, הוא תמונת נגאטיב של “יום אחד”. היאוש הוא בעצם נקודת הפתיחה לתקווה. “כל אבן שפגעה בי היא עוד אבן שאיתה אבנה את הגשר”. גם כאן המילים כל כך מדוייקות וכל כך ברורות, שבקריאה זה נראה ממש קלישאתי ורדוד. אבל עם השירה של גדג’ ועם ההפקה הכל כך מינימלית זה פשוט עובד. ומעודד. ממש ממש מעודד. כי מצד אחד זה ממש מוזר שמי שהוציא את הטקסט של השיר הראשון הוציא גם את זה של השני. ומהצד השני – זה כל כך כל כך הגיוני.

האלבום החדש, “ילדים של מהגרים”, צפוי להיות מושק ב-19.6 בהופעה בבארבי. מנסיון, המוזיקה של גדג’ תמיד עובדת טוב יותר בלייב מאשר באלבומים (אולי חוץ מ”הגולם”, שעובד לא פחות טוב בהקלטה) – וזה עדיין לא גורם לי לצפות פחות ליום הזה או לאלבום הזה.

כבר זמן רב שאני אומר לכל מי שרק מוכן לשמוע שמסעדת יאמטויה בהוד השרון היא המסעדה היפנית הטובה ביותר בארץ.

זה לא שהיא מסעדה מושלמת, אבל היא זו שהגיעה הכי קרוב לשחזור טעמים שיצא לי לטעום ביפן, בטיול המעולה שעשיתי לשם לפני שלוש שנים. בלב המסעדה הזאת עמדה השפית איה אימטני – שפית שאחראית לתפריטים ומנות של לא מעט מסעדות יפניות אחרות בארץ. היא הגיעה מיפן כחלק מעבודתה כיועצת לפתיחת מסעדות יפניות, והכירה כאן את מי שהפך ברבות הימים לבעלה – וגם היה השותף שלה בהקמה ובתפעול של ימאטויה, המסעדה האחרונה (וכאמור, לדעתי לפחות, המוצלחת ביותר) שלה. ביום רביעי שעבר נפטרה, בגיל 46, לאחר שעברה אירוע מוחי.

1504951-5צילום יח”צ: שרונה גיא (מתוך הכתבה בוואלה)

כתבתי בהצהרת הכוונות של הבלוג הזה שאחד הדברים שאכתוב עליהם כאן הוא השראה, ואני חושב שקשה להפיק מילה אחרת מההיכרות / לא היכרות שלי עם פועלה של אימטני. זה לא שבאמת הכרתי אותה, או שהיא הכירה אותי. ה”שלום” היפני שהיתה אומרת לכל מי שנכנס בדלת המסעדה אף פעם לא היה מיועד אישית אליי, אלא היה חלק מ”כללי הטקס” של המקום. ועדיין,  היה בו את כל מה שצריך כדי לגרום למוות שלה לגעת לי בלב, לעשות אותי עצוב.

…click here to read more

לפני כמה שבועות נפגשתי עם חבר וותיק, שהכרתי במקור דרך “במה חדשה” כשהייתי בתיכון. לא הייתי בקשר עם אותו חבר כבר שנים, אבל זכרתי שהוא עוסק בקולנוע וטלוויזיה, ורציתי להתייעץ איתו בנוגע לפרוייקט הגמר שלי באוניברסיטה. נפגשנו. בין הניגובים של החומוס והדיבורים על הפרוייקט הוא זרק איזה משפט בנוגע לעבר שלי. “היית הבטחה גדולה”, הוא אמר לי בספק חיוך ספק אנחה. הבטחה.

…click here to read more

Page 2 of 2:« 1 2
bottom-img