לפני כמה שבועות נפגשתי עם חבר וותיק, שהכרתי במקור דרך “במה חדשה” כשהייתי בתיכון. לא הייתי בקשר עם אותו חבר כבר שנים, אבל זכרתי שהוא עוסק בקולנוע וטלוויזיה, ורציתי להתייעץ איתו בנוגע לפרוייקט הגמר שלי באוניברסיטה. נפגשנו. בין הניגובים של החומוס והדיבורים על הפרוייקט הוא זרק איזה משפט בנוגע לעבר שלי. “היית הבטחה גדולה”, הוא אמר לי בספק חיוך ספק אנחה. הבטחה.

 “במה חדשה”, למי שלא מכיר, הוא אתר ישראלי שמאפשר לכל מי שרוצה לפרסם יצירות. יש שם סיפורים, שירים, סרטים ומה לא. היום הוא די מוזנח (וזה עצוב), אבל לפני עשור, כשהייתי תיכוניסט מלנכולי, הוא היה *ה*דבר ברשת. ואני, כמאמר הקלישאה, מצאתי בו בית. פרסמתי בו סיפורים קצרים שכתבתי באותם שנים, וזכיתי שם לפופולריות מאוד גדולה ולדעתי טיפה חסרת פרופורציות. היצירות שלי כבשו את המקומות הראשונית בטבלת היצירות הפופולריות באתר, ועברו סיפורים של חבר’ה קצת יותר מוצלחים ממני כמו יורם קניוק ואתגר קרת.

אבל מעבר לפופולריות במספרים, שלא אומרת יותר מדי, “במה חדשה” היתה הקהילה האינטרנטית הראשונה והמשמעותית ביותר שיצא לי להיות חלק ממנה. הכרתי שם עשרות אנשים נהדרים, שהפכו במרוצת השנים לחברים ולשותפים ליצירה. עם רובם אני כבר לא בקשר, כי בכל זאת – עברו עשר שנים והכל – אבל זו היתה תקופה נהדרת כזאת, שהיה נדמה שאני בדרך להפוך לסופר, ושנדמה היה שיש הרבה אנשים טובים מסביב שגם האמינו בזה. כמו שאמר אותו חבר – הבטחה.

***

אף פעם לא הבטחתי שום דבר, ובטח שלא קיימתי. אחרי הימים הנהדרים של “במה חדשה” נכנסתי לשלוש שנים משעממות רצח בצבא, שרצחו לי את כל היצירתיות. לאחר מכן ניסיתי פה ושם להתחיל לכתוב דברים גדולים יותר מסיפורים קצרים, אבל לצערי אף פעם לא התמדתי וסיימתי אותם. יש חברים שעדיין שואלים אותי אם אי פעם אמשיך את “לחזירים אין כנפיים“. אני מסתכל עליהם ונאנח, לא יודע אם עליי או עליהם.

מצד שני, זה לא שאי פעם הפסקתי לכתוב. אחרי העבודה התחלתי לעבוד כעיתונאי טכנולוגיה. כתבתי ב-ynet, בידיעות אחרונות, ב-Vgames, בחורים ברשת ובעוד מקומות שוודאי שכחתי. שלוש שנים העברתי בלימודי תסריטאות באוניברסיטת תל-אביב. יצאתי משם עם עשרות סצנות, תסריט לפיצ’ר ורעיון מגובש לסדרת טלוויזיה.

אבל ספר לא. הקול שלי, שבסוף שנות העשרה ותחילת העשרים כל כך אהב לספר סיפורים – קצת השתתק. עד עכשיו.

***

 הרעיון ל”אנשים שבורים”, הסיפור שאני מקווה להפוך בחודשים הקרובים לספר הראשון שלי, עלה לי בראש לפני חמש שנים בדיוק. אנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים וודאי יגידו שזה סמלי, אולי אפילו מצחיק, שהוא חזר אליי בדיוק עכשיו.

בסיכון של להשמע כמו קלישאה, אגיד שהסיפורים שלי אף פעם לא עזבו אותי, אפילו אם אף פעם לא באמת כתבתי אותם. הרעיונות מסתובבים בראש, קופצים לבקר לפעמים, מהדהדים בחיים שלי בצורה כזו או אחרת. ועכשיו, בעקבות כל מיני דברים שקרו לאחרונה, “אנשים שבורים” חזר לבקר וביתר שאת. זה לא אומר ש-100% אצליח להוציא אותו מהראש שלי אל מעבד התמלילים, אבל אני כן יכול להגיד בכנות מוחלטת שיצר הכתיבה בוער בי יותר ממה שבער כבר הרבה מאוד זמן. אני מקווה שזה אומר שאצליח, סוף סוף, לסיים לכתוב ולפרסם ספר. משלי. סוג של חלום ישן שאף פעם לא התממש. סוג של הבטחה.

***

 הבלוג הזה כאן כדי שאוכל ללוות את עצמי בתהליך הכתיבה. אני כותב בעיקר לעצמי. כדי לחוות ולהבין טוב יותר את הדברים שגורמים לי לכתוב, את מה שעושה לי השראה, את התקלות והמחסומים שוודאי אתקל בהם בדרך. סביר להניח שאפרסם פה סוגים שונים ומשונים של פוסטים: מסתם עדכוני “היי, סיימתי את הפרק השני קולולו!”, דרך ההסטוריה של “אנשים שבורים” והרעיון בן החמש של הסיפור, ועד לביקורות על ספרים וסרטים שאני קורא ורואה וודאי ישפיעו על הכתיבה שלי בשבועות הקרובים. אני מניח שבעתיד גם יהיו כאן סקיצות לפרקים, אבל אני עדיין לא סגור על זה. אולי פה ושם אפילו אחטא בפוטסים כלליים יותר, כמו שנהגתי לפרסם ב”בלוג זה לחלשים“. לא יודע. בדיוק כמו בכתיבת הספר עצמו, אני רוצה לתת לכתיבת הבלוג לקחת אותי לאן שהיא תיקח בלי לתכנן יותר מדי מראש.

 לא יודע אם אנשים ימצאו את זה מעניין. לא יודע אם יש בכלל מקום לבלוג חדש באינטרנט של 2013, מקום בו אנשים אבדו סבלנות לקרוא טקסטים בני יותר מ-140 תווים, במיוחד אם הם לא מלווים בתמונות. אני כן יודע שיהיה מעניין לנסות.

Comments

comments