אני לא יודע למה, אבל ככל שעוברים השבועות ככה הסיפורים בפרוייקט הופכים לארוכים יותר, והכתיבה שלהם לוקחת יותר זמן. “חופשה בגליל” עבר את גבול 4,600 המילה שהוא יחסית מכובד. סיימתי לכתוב אותו רק עכשיו, ביום שני בערב, ואני יודע שסבב ההגה המסורתי ייקח ממני עוד לפחות שעתיים שאין לי לתת כרגע. החלטתי שעדיף לפרסם ככה, עם כל טעויות ההקלדה והמשפטים השבורים והעברית הקלוקלת במקום לעכב את הפרסום בעוד יום. מחר אהגה, אמחק את ההערה הזו ואעלה את הגירסה המתוקנת. אתכם הסליחה.

הסיפור אחרי הקיפול שנמצא אחרי התמונה.

עדיין לא עשיתם לייק לעמוד של הפרוייקט בפייסבוק? יאללה, עשו, מה איכפת לכם.

0

05 – חופשה בגליל

הפיאט פונטו האפורה, מודל 1999, עלתה בעצלתיים על העלייה לעבר החנייה של הצימר, גלגליה מפזרים אבק לכל מקום. נועה ניווטה בזהירות אל תוך החניה הקטנה והצפופה, העבירה את ידית ההילוכים ל-P, העלתה את בלם היד ואז סובבה את המפתח בסוויץ’. האוטו הוותיק נתן קפיצה קטנה במקום כשהמנוע כבה. כמו בכל סיום נסיעה, נועה טפחה בחיבה על ההגה, אמרה “תודה שלא שבקת בדרך” והבטיחה לעצמה שבשנה הבאה תשבור את תוכנית החסכון שלה ותקנה אוטו חדש. כשסיימה את הטקס פתחה את הדלת, יצאה החוצה ובנשימה עמוקה שאפה את האוויר. אומרים שבגליל יש אוויר שונה מזה של תל-אביב. נקי יותר, שלו יותר, ירוק יותר. נועה לא ממש הרגישה הבדל, בסך הכל אוויר, אבל חשבה לעצמה שאולי זה טעם נרכש.

מוטי, בעל הצימר, ירד משביל עפר חמש דקות לאחר מכן. הוא הסתכל עליה עומדת מחוץ לאוטו, תיק הבגדים הקטן שלה מונח לרגליה, והרים גבה. “שלום שלום!”, הוא אמר בחביבות: “הגעת לבד?”. היא חייכה חיוך מאולץ, העיפה קצוות שיער שנכנסה לה לעין מאחורי אוזנה ודיקלמה את הנאום שהיא הכינה מראש לשאלה הזו. “כן. אני לא כאן לחופשה רומנטית. לא שיש משהו רע עם חופשות רומנטיות. אני פשוט סופרת, והייתי צריכה קצת שקט כדי לסיים את הספר שאני עובדת עליו. אז באתי לכאן”. זו הייתה רק חצי אמת. היא באמת הגיעה לגליל בשביל לסיים לכתוב בשקט (אם כי ציוצי הציפורים וקולות הצרצרים מסביב היו כל כך חזקים, עד שהיא לא הבינה מי יכול באמת ובתמים להתייחס לזה כ”שקט”), אבל החלק במשפט, על זה שאין שום דבר רע בחופשות רומנטיות, היה רחוק מהאמת. בדרך לצימר היא עברה על פני מה שנראו כמו עשרות צימרים נוספים, במרפסות שלהם ישבו זוגות צעירים, כולם יפים, מנשנשים פירות או שותים כוס יין. זה עשה לי בחילה. אם נטע היתה שם, היא היתה אומרת שזו הקנאה שאוכלת אותה, אבל נטע כבר לא היתה שם, ורומנטיקה זה רע, רע רע רע. היא לא צריכה את זה. צריכה רק שקט. ולפטופ. ולכתוב.

מוטי צחק בקול רם, רם מדי. “הא הא הא”, הוא צחק, ואז אמר: “אבל למה לקחת את הצימר ‘קן האהבה’? אם אני הייתי רוצה מקום לכתוב בו הייתי הולך על ‘ביקתת השקט’ או ‘מרפסת היער’. הם הרבה יותר מרווחים ואווירתיים. עוד לא מאוחר לשדרג”. נועה צחקה גם היא, “הא הא”, וקיוותה שמוטי לא יבין שהצחוק סרקסטי. “קן האהבה היה הכי זול”, היא אמרה בפשטות. הוא הביט בה, הסתכל על תיק הבגדים המרופט, על האוטו המיושן, ואז הגדיל את החיוך שלו עוד יותר. “אני מבין. אהבתי את הכנות!”, הוא אמר, והוביל אותה אל הצימר.

“קן האהבה”, כשמו כן הוא, היה בגודל של קן. מבואה קטנה בכניסה עם שולחנון וכורסה מרופטת (כנראה שארית מהבית של מוטי. במקום לזרוק אותה לזבל הוא זרק אותה לצימר), מטבחון פיצפון עם קומקום חשמלי, מקרר-בר ומיקרו שנדף ממנו ריח של פופקורן, וחדר השינה. הוא היחיד שהיה בו מקום ללכת כמה צעדים מבלי להתקל בקיר. מיטה זוגית נוחה במרכז, ג’קוזי מתחת לחלון, ארון עץ פתוח ודלת שהובילה לחדר שירותים ומקלחת שכבר ראו ימים טובים יותר. לא להיט גדול, אבל תמורת 320 שקל ללילה זה היה סביר לחלוטין. וחוץ מזה, זה לא שהדירה השכורה שלה בתל-אביב היתה הרבה יותר נקייה או מרווחת. עם קירות העץ, הנוף הפתוח באוויר והתאורה הרכה, נועה חשבה לעצמה שהיא יכולה להבין את האפיל של צימרים.

מוטי הסביר לה איך מפעילים את הג’קוזי, גם אחרי שאמרה לו שאין צורך. “נהיה פה קר בלילות, מה איכפת לך לדעת לכל מקרה שלא יהיה?”, הוא אמר וחייך אליה חיוך ממזרי. הוא ווידא שיש לה את המספר הסלולרי שלו “לכל בקשה שלא תהיה לך”, ואז פנה ללכת. לפני שהספיק לצאת, נועה שאלה “רגע, מה זו הדלת הזו?”. הדלת המדוברת, שהוצבה באחד מקירות המטבח, היתה דלת עץ פשוטה, וכשנועה ניסתה לפתוח אותה גילתה שהיא נעולה. “אז, זו”, אמר מוטי: “אספר לך סוד. לפעמים אנחנו משווקים את הצימר הזה כ”בקתת המסיבות”. זה פופולרי מאוד למסיבות רווקות. כשזה קורה אנחנו פותחים את הדלת הזאת, ויש שם עוד חדר שינה ושירותים. זה לא צריך להעסיק אותך בכלל”. היא הנהנה. הוא צחק. “הא הא הא. טוב. שיהיה לך שהייה נעימה. דברי איתי אם את צריכה משהו”. אחרי שיצא, היא התיישבה על הספה הקטנה במבואה, שחרקה במחאה. היא נשארה לשבת חמש דקות, ואז אמרה לעצמה שזהו, עכשיו אין תירוצים. היא תוציא את הלפטופ, תתחיל לכתוב ולא תספיק עד הלילה. בעצם, רגע, קודם לפרוק את התיק.

אחרי שסיימה לסדר את הבגדים בארון, הכינה לעצמה כוס תה ויצאה לשתות אותה במרפסת הקטנה של הצימר. היה שם כיסא נדנדה. כשנועה התנדנדה הוא חרק קצת, אבל החריקה היתה מעודנת יותר מזו של הכורסא, אז היא הניחה שזו כבר מגמת שיפור. “קן האהבה” היה ממוקם על צלע הר, והיא שתתה את התה שלה מול נוף די פסטורלי שכלל הרבה מאוד ירוק של עצים, כמה וילות במורד ההר (ביניהן, שיערה נועה, עוד כמה עשרות צימרים זהים לשלה), ורכס הרים ירוק וגדול שהסתיר את קו האופק. במרחק נבחו כלבים. מדי כמה דקות עבר אוטו בשביל העפר שליד המרפסת, מילא את האוויר באבק מעיק. היא רצתה לעשן, אבל בכוונה לא לקחה איתה אף חפיסת סיגריות. הפעם היא תצליח להגמל, בלי נטע שתעשן לה כל היום מול הפרצוף. במקום לשאוף עשן היא שאפה את האוויר הגלילי ושתתה עוד קצת תה. כשתסיים אותו, כך אמרה לעצמה, תתיישב לכתוב.

כשסיימה לשתות חזרה אל תוך הצימר, הוציאה את הלפטופ מהתיק וכבר התכוונה להתרווח איתו בכורסא, כשהדלת הנעולה במטבח תפסה את תשומת לבה. פתאום עניין אותה לראות את חדר השינה השני. אולי מוטי דפק אותה ופתח לה דווקא את חדר השינה הקטן? אולי חדר השירותים השני גדול ומרווח יותר? אולי יש שם כורסא נוספת ולא חורקת שתהיה נוחה יותר לכתיבה? היא ניגשה לדלת וניסתה לפתוח אותה שוב. היא עדיין הייתה נעולה. היא ניסתה לדחוף אותה חזק יותר, אולי תכנע ללחץ, אך היא נשארה סגורה. נועה חשבה לוותר, אבל אז נזכרה במשהו שראתה בחדר השינה. היא נכנסה אליו, סגרה את הדלת אחריה ואכן – בחור המנעול של הדלת היה תקוע מפתח. זה היה מנעול פשוט, והיא שלפה ממנו מפתח אפס קטן וחסר ייחודיות. היא לא הופתעה לגלות שהוא נכנס בקלות לחור המנעול של החדר הנוסף והסתובב בלי קושי כשסובבה אותו. אף אחד לא ישקיע בצילינדרים יחודיים בדלתות של חדרים בתוך בתים. היא פתחה את הדלת הנעולה. החדר הנוסף היה חשוך לגמרי, כנראה החלון בו היה סגור. היא העבירה רגל אחת מעבר לדלת, היישר אל החושך. זה נראה לה קצת מוזר שהעיניים שלה עדיין לא הסתגלו לחושך, עדיין לא חשפו את פנים החדר. היא העבירה גם את הרגל השנייה – ונכנסה.

נועה יצאה למסדרון בדירה הקטנה שלה לתל-אביב. “רגע, מה?”, היא שאלה את עצמה, אך לפני שהספיקה לחשוב על תשובה תקפה אותה סחרחורת כל כך חמורה עד שהיא כמעט ונפלה לריצפה. היא ייצבה את עצמה בעזרת קיר המסדרון, והסתכלה בבילבול על הדלת שממול אותו קיר – הדלת שממנה יצאה.

כשנכנסה לדירה, בעל הבית אמר לה שלמרות שבמודעת השכירות הוא כתב שמדובר בדירת שני חדרים וחצי, בפועל זה רק שני חדרים כי בחצי הוא משתמש כמחסן. “אסור לך להכנס לשם. אף פעם”, הוא אמר. קראו לו אדיר, והיה לו שיער אדמוני שכבר ראה ימים טובים יותר ואף כל כך בולט עד שאי היה אפשר שלא לקרוא לו מאחורי הגב “אדיר החזיר”. הדלת של חצי-החדר האסור מוקמה במסדרון, בין דלת חדר השינה לבין דלת השירותים. “אני אבדוק אותך בזה, אז תיזהרי”, אדיר החזיר הזהיר אותה אחרי שכבר חתמה על החוזה: “הדלת מעולה אבל הדייר הקודם כאן פרץ אותה והתחיל לזרוק למחסן שלי חפצים שלו. זו הפרת חוזה, שתדעי לך. העפתי אותו ולא החזרתי לו את דמי הפיקדון, ואני אעשה לך בדיוק אותו דבר אם תעזי להכנס לשם”. אז היא לא העזה. לא שהחזיר אי פעם מימש את איומו לבדוק את תכולת המחסן (למעשה מאז שחתמה על החוזה לא הגיע לבקר אפילו פעם אחת בנכס שלו), אבל עדיין, לאבד את צ’ק הביטחון שהשאירה לו, שהיה שווה ערך לשכר דירה של שלושה חודשים, לא היה משהו שהיא יכלה להרשות לעצמה.

כעת, דלת המחסן עמדה פתוחה מולה. מעבר לה – חושך. אותו חושך של דלת החדר הנוסף של הצימר. “את חולמת”, היא אמרה לעצמה בקול רם. כשהייתה עצבנית מאוד נהגה לדבר לעצמה, הרגל מגונה שהיא ניסתה להפטר ממנו כבר זמן רב ללא הצלחה, “זה האוויר הזה של הנגב. הוא גרם לך להזות הזיות”. שולי החתולה יצאה פתאום מחדר השינה. היא יללה בהפתעה כשראתה את נועה, ואז מיהרה להתחכך בין רגליה ולגרגר בחיבה. מעבר לדלת חדר האמבטיה הסגורה היא שמעה את המים רצים, ואת דוריה, הקאט-סיטר שלה, שרה לעצמה. “את הוזה הוזה הוזה”, היא אמרה, אך בכל זאת מיהרה לחזור על עקבותיה, אל עבר דלת המחסן והחושך המוחלט השורר מאחוריה, ואז מעבר לה – בחזרה למטבח של הצימר. הסחרחורת היכתה בה שוב. היא טרקה את הדלת של החדר הנוסף, סובבה את המפתח כדי לנעול אותה בחזרה, הוציאה אותו מהמנעול, דחפה אותו בפאניקה לאחת מהמגירות במטבח ורק אז נשענה על הקיר עד שהסחרחורת עברה. “זה בסדר. זה בסדר. זו סתם הזיה מוזרה וזה מאחורייך וזה בסדר”, היא אמרה, ואפילו הצליחה לשכנע את עצמה שזה נכון.

כשהשתכנעה, היא אמרה לעצמה, הפעם בלב, שזה הזמן להתחיל לכתוב. היא אפילו יכולה להשתמש בפעימות הלב החזקות שלה, עדיין נפעמות מהביקור והכנראה-מדומיין בתל-אביב, כדלק לאנרגיות היצירתיות שלה. כן. היא תוכל לנצל את האנרגיה הזו לכתוב עכשיו לפחות ארבעה עמודים. רצוף. בנשימה אחת. ובלי שגיאות הקלדה. אבל לא. לא. לאט לאט. היא בחופשה. בגליל. יש לה את כל הזמן שבעולם, וכתיבה זה לא משהו שצריך לעשות כשעצבניים. היא תצא, תשתה איזו כוס קפה, תרגע קצת – ואז תכתוב.

לבית הקפה היחיד ביישוב קראו “משק 99″, על שם מספר החלקה עליו היה בנוי. זו היתה וילה גדולה, שקומת הקרקע שלה הוסבה לבית קפה ומאפייה. מספר שולחנות קטנים פוזרו בשביל הגישה לכניסה, מעליו הורכבה סככה קטנה, מלאה בצמחים מטפסים, שסיפקה צל נעים לכל האיזור. נועה התיישבה באחד השולחנות הריקים, חיכתה עשרים דקות ובדיוק כשהתכוונה לקום ולהכנס אל תוך הבית הגיע אליה מלצר מנומנם. היו לו ראסטות סבוכות ומשקפי היפסטרים, והוא אמר לה “היי מה נשמע” כשהוא זרק על שולחנה תפריט, שהיה בעצם דף A4 מודפס עם שמות של כמה מנות ומחירים שנראו שנלקחו היישר מהניינטיז. היא הזמינה קפה הפוך (תשעה שקלים + תוספת של שקל נוסף לחלב סויה) וקיש פטריות (26 שקלים לא כולל סלט).

בזמן שהמתינה לקפה ולפשטידה, ניגש אליה גבר שמנמן עם כובע קאובוי. “אני רואה שיש לנו אורחת”, הוא אמר בחיוך והתיישב בכיסא מולה. הוא היה בן 50-60 והיו לו משקפי מעצבים דקיקות עם מסגרת מיוחדת שוודאי עלתה לו כמה מאות, אולי אפילו אלפי, שקלים. בתל-אביב היו מזהים אותו כפאתטי מקילומטרים, אבל אולי בגליל זה היה אחרת. “היי”, היא ענתה בקול שקיוותה שיבהיר לו שאין לה שום חשק או כח לפתוח איתו בשיחה. זה לא עבד. להיפך. הגבר רק התרווח בכיסא שלו, ואז צעק “דני, תביא לי לכאן טורקי חזק. תודה”. המלצר הנהן וצעק בחזרה “סבבה מני”. דקה לאחר מכן הגיש לשולחן קפה שחור בכוס זכוכית. להפוך של נועה לא היה זכר.

הגבר השמנמן הוריד את הכובע שלו והניח אותו בזהירות על כיסא סמוך. שלא במפתיע, מתחת לכובע הסתתרה קרחת. הוא הושיט את ידו ללחיצה. “מני, אם לא הבנת”, הוא אמר. נועה לחצה את היד שלו במהירות והציגה את עצמה בקול חלש. “את נראית לי מתל-אביב נועה, אני צודק?”, מני שאל. נועה הנהנה בחיוך מזוייף. “אני נוסע כל חודשיים לתל-אביב, נחמד שם, אנשים יפים, אבל אני לא סובל את הפקקים. לא מבין איך אתם יכולים לסתדר, כל בוקר, שעות בכביש. פה אני מגיע לכל יישוב ברבע שעה בלי שום עצירה”. “אני עובדת חמש דקות הליכה מהבית. הפעם האחרונה שנתקעתי בפקק היה לפני שעתיים. בעבודות בכביש 65. בדרך לכאן. רחוק מתל-אביב”, היא ענתה. מני הנהן, “כן, העבודות האלה זה משהו נורא. אז במה את עובדת, נועה?”. “ממלצרת. אבל זה רק זמני. אני סופרת ותסריטאית”. מני חייך. “אז הגעת לגליל שלנו בשביל השראה, אה?”. “משהו כזה”. הוא שתק לרגע, כאילו חשב אם זה הזמן לקחת את השיחה שלהם לשלב הבא, ואז שאל בבטחון עצמי מופרז: “בגלל זה את יושבת לכאן לבד? באת בשביל להתבודד ולכתוב?”. היא ידעה לאן השיחה הולכת, ולרגע שקלה לשקר, להגיד שהיא הגיעה עם בן זוג, שהוא פשוט מתקלח בצימר או משהו כזה. אבל היא הייתה שקרנית גרועה, היא ידעה את זה, והיא שיערה שמני הזה, עם כל הגבריות המאוסה שלו, יאתר את השקר ולא ירפה. בסוף היא הסתפקה ב”כן”.

“אני מתקין קמינים”, הוא שינה פתאום את נושא השיחה: “עבודה חלומית. הרבה יותר טוב ממלצרות. חצי שנה, בקיץ, אני בחופש אחד ארוך. עובד רק בחורף, עובר מצימר לצימר, מתקין ומתחזק, פוגש אנשים מעניינים”. כשראה שהיא לא עונה המשיך: “פעם פגשתי את הסופר הזה… איך קוראים לו, זה מהסיפורים הקצרים, הבן של יונתן גפן”. נועה הרימה גבה: “אביב גפן?”. “לא לא,”, הוא ענה, מתאמץ להזכר: “נו, לא, החנון הזה, החיוור. עם האישה היפה”. היא הבינה פתאום, ולא יכלה שלא לחייך בבוז. “אתגר קרת?”. “כן. כן, הוא!”. היא אפילו לא טרחה לתקן אותו, והוא המשיך לדבר: “בקיצור, ישבתי איתו על כוס קפה וג’וינט אחרי שסידרתי לו את התנור בחדר. נתן לי המון טיפים לכתיבה”. “אני בטוחה שאני מכירה את כולם”, היא אמרה לו לפני שהוא הספיק להציע ללמד אותה: “קראתי את הספר שהוא פרסם לפני שנתיים על כתיבה. היה מרתק”. אתגר קרת לא כתב מימיו ספר הדרכה לסופרים, אבל נועה תארה לעצמה שמני איש הקמינים לא ממש יודע את הפרט הזה. הוא התסכל עליה, ניסה כנראה להבין אם היא מתייחסת אליו ברצינות או מזלזלת בו, לגם עוד לגימה מהקפה שלו, ואז אמר: “צריך להיות קר הלילה”. הו, הנה זה הגיע. “אני יכול לבוא, אם את רוצה, אבדוק את הקמין”. אם המלצר לא היה מגיע באותו רגע עם ההפוך שלה סביר להניח שהיא היתה אומרת משהו כמו ‘וואו, השורה הזו עבדה אי פעם על מישהי?’, אבל היא שתקה. הוא הסתכל עליה בציפיה. היא לגמה מהקפה שלה. הנספרסו שיש לה בדירה מפיק תוצאות טובות יותר מההפוך הזה, אבל עוד לגימה ועוד לגימה נתנו לה זמן לחשוב איך בדיוק לענות לו. בסופו של דבר החליטה ללכת על קלישאה. “תקשיב, אני חושבת ש… אתה יודע, אתה ואני, אני ואתה, משחקים באותו צד של המגרש”. לקח לו קצת זמן להבין, וכשזה סוף סוף קרה הוא מלמל משהו כמו “אה. טוב. אני צריך ללכת”, ולקח את כוס הקפה שלו לשולחן אחר. עוד הבדל בין דברים נואשים בתל-אביב לגברים נואשים בגליל: בתל-אביב הוא היה ישר מזהה שהיא לסבית.

היא חזרה לצימר כשהשמש התחילה לשקוע. עכשיו באמת צריך לכתוב, אבל קודם כל לנצל את הרגע. על הדלפק הקטן במטבח השאיר לה מוטי בקבוק יין אדום קטן וזול. כנראה נועד לזוגות, למרות שלאיזה זוג בדיוק יספיק בקבוק כל כך קטן רק אלוהים יודע. היא הוציאה כוס יין (מלוכלכת, אבל למי יש כח לשטוף) מאחד הארונות, מזגה לעצמה את היין הזול, וישבה לראות את השקיעה בחוץ, על כיסא הנדנדה, עם כוס היין ביד.

היא ישבה ככה שעה וחצי, עד שראשה היה סחרחר והשלפוחית שלה איימה להתפוצץ. היא מיהרה פנימה, נעלה את הדלת מאחוריה ורצה לשירותים. כשיצאה משם הבינה שקר לה. היא נעמדה מול הקמין הקטן במבואת הכניסה, פתחה את דת המתכת הכבדה שלה, ולא הבינה איך לעזאזל אמורים להדליק אותו. לרגע קצת התחרטה שלא משכה עוד קצת את מני. אולי היא היתה יכולה לגרור אותו לצימר שלה, לגרום לו להדליק את התנור ורק אז לספר לו שהיא בעצם לא נמשכת לגברים. נו שוין. מאוחר עכשיו. חבל שהיא שכחה את חלוק הפליז שלה בבית. היא התכוונה לארוז אותו, אבל בסוף הוא נשאר על הספה בסלון וכשנזכרה בו כבר הייתה בצומת גולני וכבר היה מאוחר מדי לחזור. הדקות עברו והקור התגבר, והיא כבר חשבה שכמה חבל, היא תצטרך להתעטף בפוך בחדר השינה ולא תצליח לכתוב (אף פעם לא הצליחה לכתוב בשכיבה), כשפתאום עלה בראשה רעיון מוזר. זו היתה רק הזייה, כנראה, אבל אולי בעצם..?

היא החליטה לבדוק. לקחה שוב את המפתח מדלת חדר השינה שלה, מיהרה לדלת של החדר השני, פתחה אותה ונכנסה אל החושך בפנים. כמו בפעם הקודמת, היא יצאה במסדרון של הדירה שלה בתל-אביב. הסחרחורת הפעם היתה רגועה יותר, כנראה כי ראשה היה גם ככה סחרחר מהיין. “דוריה?”, היא קראה בקול, אך לא היתה תשובה. היא בטח יצאה. נועה לקחה לעצמה חצי דקה להתגבר על הסחרחורת, ואז הלכה לסלון. החלוק שלה עדיין היה על הספה. היא הרימה אותו, אמרה לעצמה בקול רם “מה לעזאזל” ואז חזרה על עקבותיה, אל המסדרון, אל החשיכה שמעבר לדלת, אל הצימר. היא סגרה את הדלת המסתורית, סובבה את המפתח בחור המנעול אך הפעם לא הוציאה אותו משם. החלוק עדיין היה בידיים שלה. “את לא שפוייה. את מאבדת את השפיות. יאשפזו אותך”. היא זרקה את החלוק, שפתאום הרגיש לה כבד הרבה יותר משהיה במציאות, על הספה החורקת במבואה. “שתיתי יותר מדי, זה הכל”, היא אמרה: “הכל בסדר”. הקור התחיל לגרום לה לרעוד, אבל היא לא העזה להתעטף בחלוק הלא הגיוני. אז היא הלכה במהירות למיטה שבחדר השינה, כיסתה את עצמה בשמיכת הפוך, עצמה את העיניים ונרדמה תוך שתי דקות.

כשהתעוררה השמש כבר היתה במרכז השמיים. היא התמתחה ורצתה להכין לעצמה כוס קפה, ואז נזכרה שהיצע הקפה של הצימר הסתכם בקפה-נמס עלית פושטי ומגעיל. בחדר המבואה היא מצאה את חלוק הפליז שלה זרוק על הכורסה. אחרי שנת לילה טובה, הוא כבר לא הפחיד אותה. היא התעטפה בו, חשבה רגע מה לעשות, ואז ניגשה לדלת במטבח. היא פתחה אותה ובחנה לרגע את החושך, שעמד בקו הכניסה לחדר כמו קיר. היא הושיטה יד אחת קדימה, וראתה אותה נבלעת בחושך. היא הוציא את היד ובחנה אותה מכל הצדדים, אפילו ריחרה אותה קצת. שום דבר מוזר. סתם יד. היא נשמה עמוק, ונכנסה.

בדירה שלה בתל-אביב הכינה לעצמה אספרסו כפול במכונת הנספרסו. דוריה עדיין לא היתה שם, אז היא האכילה את שולי שהתחכחה ברגלה כהבעת תודה. היא לקחה איתה את כוס הקפה מעבר לדלת, בחזרה לגליל, שם סגרה את הדלת מאחוריה. הפעם אפילו לא טרחה לנעול אותה. היא יצאה למרפסת, עדיין עטופה בחלוק, ושתתה את הקפה באיטיות. היא שילמה מראש על שני לילות, ולקחה איתה מספיק כסף כדי להוסיף לילה נוסף במידת הצורך. אתמול לא הספיקה לכתוב מילה. היום היא תצטרך לשים רגל על דוושת הגז אחרת לא תספיק לסיים.

את השקט שסביבה הפר מוטי, שסחב עימו מגש עם ארוחת בוקר גלילית. “בוקר טוב נועה!”, הוא אמר לה, “נו איך? נהנית מהשקט?”. “מאוד”, היא שיקרה. “יופי”, הוא ענה והניח את המגש על שולחן קטן בפינת המרפסת. “יש סכו”מ וכוסות במטבח. שאני אביא לך?”. היא פחדה שהוא יראה את המפתח בחור המנעול של הדלת הנוספת, ומיהרה לקום. “לא לא, זה בסדר. תודה.”. הוא צחק. מה יש למוטי הזה עם לצחוק כל שנייה? “הא הא הא. בסדר גמור. שיהיה לך יום טוב!”. היא הנהנה, הביאה לעצמה סכין ומזלג, ואכלה בעצלתיים את הארוחה. היא לא היתה רעה, בסך הכל, אם כי נועה לא הצליחה להבין מה כל כך גלילי בה. בבית הקפה בו היא מלצרה הגישו אותה ארוחת בוקר בדיוק.

לפני שסיימה לאכול הסלולרי שלה צלצל. זה היה יגור, הבוס שלה בבית הקפה. “נועה, אל תשאלי, שלהבת הבריזה ממשמרת, אנחנו חייבים אותך פה כמה שיותר מהר”. “אמרתי לך שאני בחופשה”, היא ענתה לו בפה מלא: “אני לא יכולה להגיע, אני בצפון”. יגור לא השתכנע. “אנחנו קורסים פה נועה! בואי נו. אני מוכן לשלם לך 200%”. “אני. בצפון. לא. יכולה. להגיע”, היא ענתה. “תקשיבי, דברתי גם עם המלצרים האחרים והם מוכנים שתקחי גם 50% מכל הטיפים הערב, על חשבון שלהם. אנחנו קורסים ואת המלצרית היחידה שנשארה”. היא התחילה לסרב שוב, אבל אז ביצעה חישוב מהיר בראש. משמרת אחת, 200% על השעות פלוס 50 אחוז טיפים. היא תוכל לעשות, בקלות, מספיק כסף כדי לממן לה עוד שני לילות בצפון. זה אומר עוד יומיים וחצי שהיא תוכל להשקיע בכתיבה, מעבר לתכנון המקורי שלה. ככל שהיא הפכה את זה בראש, היא הבינה שהיא לא יכולה לסרב לחשבון הפשוט הזה. היא בלעה את קובית הגבינה הבולגרית שהיתה לה בפה, ואמרה ליגור “בסדר בסדר, תוך חצי שעה אני שם”.

נועה השאירה מאחוריה את הכלים המלוכלכים. היא נכנסה שוב לצימר, נעלה את הדלת מאחוריה, ניגשה ללא חשש לדלת במטבח, עברה את מחסום החושך והפעם כבר בקושי הרגישה את הסחרחורת כשיצאה מהצד השני של הדלת בדירתה. היא סגרה בעדינות את הדלת של ה”מחסן”, כך שלא תיטרק לגמרי. לא היה לה מושג מה יקרה אם תיסגר, והאם תצליח לפתוח אותה שוב. מהסלון היא שמעה קולות טלוויזיה. דוריה ישבה על הספה, בתחתונים וגופיה קצרה, וצפתה בשידורים חוזרים של תוכניות ילדים נוסטלגיות בחינוכית 23. היא לא הבחינה בנועה, מה שאפשר לנועה לבהות בה קצת. היא הייתה יפה, דוריה. עם שיער ארוך ג’ינג’י בהיר ומתולתל, ועור חלק לגמרי, בלי נמש אחד, שתמיד גרם לה לתהות אם היא צובעת את השיער. הרגליים שלה, רזות רזות, נראו נהדר. היא התחברה לדוריה רק אחרי שנפרדה מנטע, וחלק מהסיבה לחברות הזו היתה שהיא נראית כל כך טוב. היה לה קל לשכוח את נטע כשהיא הסתכלה עליה, אפילו שידעה שאין לה סיכוי, שיש לדוריה חבר, בחור, שזה אפלטוני לגמרי. אפילו.

נועה כחכחה בגרונה, ודוריה קפצה במקומה בבהלה. “מה את עושה כאן? את לא בצפון? לא שמעתי אותך נכנסת אפילו!”, היא אמרה, שמה לב שהיא בתחתונים והסתכלה בבלבול על הספה עליה ישבה. היא חיפשה את חלוק הפליז שכבר לא היה שם, רצתה לכסות את עצמה. נועה חייכה, לראשונה מאז אתמול חיוך אמיתי וכן. “הזעיקו אותי מהעבודה אז חזרתי”. “חזרת מחופשה בצפון בשביל לעבוד? את בכלל יודעת מה המשמעות של המילה חופשה?”. “חה חו חי. הם היו בלחץ. בכל מקרה, אני כאן. את משוחררת מתפקידך כשומרת חתולים. תודה”. דוריה לא קמה. “שטויות”, היא אמרה, “אין לי בעיה, אני אשאר כשאת בעבודה לפחות, ששולי לא תרגיש בודדה”. נועה דמיינה את דוריה עוברת במסדרון, רואה את דלת המחסן החצי פתוחה ואז סוגרת אותה, ונדה בראשה לשלילה. “לא לא, זה בסדר”, היא אמרה, איתרה זוג מכנסיים זרוקות על הרצפה, הרימה אותם וזרקה לדוריה: “תודה. באמת תודה. אני אסתדר”. דוריה קמה, לבשה את המכנסיים, אמרה “אוקיי ביי” ויצאה מהדירה. נועה זיהתה עלבון קל בקולה.

המשמרת התארכה, ואחריה נועה נשארה עוד שעה עם המלצרים לסיגריות וערק, וכשחזרה לדירה שלה ואז דרך הדלת לצימר בגליל כבר היה קרוב לאחת בלילה. הלפטופ שלה עדיין לא הודלק פעם אחת מתחילת החופשה. “זה הצפון הזה”, היא אמרה לעצמה כשנכנסה לג’קוזי לבדה, כדי להרגע קצת לפני השינה, “פשוט אין לי כאן השראה”. לפני שהלכה לישון פתחה את מעבד התמלילים, אולי תצליח למרות הכל לכתוב משהו, אבל אז הבינה שלצימר שלה יש רשת Wi Fi פתוחה, וגלשה שעתיים ביוטיוב במקום. כשסיימה הייתה עייפה מדי בשביל לכתוב, והלכה לישון.

למחרת, אחרי ארוחת בוקר גלילית נוספת, היא יצאה לטיול רגלי ברחובות היישוב הגלילי הקטן בו התארחה. ברוב הרחובות כלל לא הייתה מדרכה להולכי רגל. כלבים הלכו משוחררים בכל מקום, ולא התרחקו ממנה גם כשניסתה להגיד להם בקול סמכותי “הוייסה”. אחרי רבע שעה של הליכה מצאה ספספל שהיה ממוקדם על קצה צוק, והשקיף לנוף נאה למדי. היא ישבה בו, הסתכלה קצת על העמק הקטן שנפרס תחתיה, ניסה לגרום למוח שלה לחשוב על הסיפור שהיא צריכה לחשוב, להכנס לאווירה – אך תוך חמש דקות הבינה שמשעמם לה. היא חזרה לצימר, נעלה את עצמה בפנים, התיישבה על הספה החורקת, הניחה את הלפטופ על ברכיה ונשבעה לעצמה שלא תקום עד שתכתוב לפחות חמישה עמודים.

היא כתבה שתי מילים, מחקה, כתבה שתי מילים אחרות, מחקה שוב, החליטה לכתוב פיסקה שלמה בלי לחשוב ובלי להתחרט ובלי למחוק, עצמה עיניים, נשמה עמוק, והמשיכה לכתוב. כשסיימה קראה את מה שכתבה. “המעיים של דובי התהפכו בקרבו”, היא כתוב בתחתית מסמך הוורד שבעזרת השם יהפוך בקרוב לספר הביכורים שלה: “במקום בו יפעת הייתה נשאר רק אוויר חומצי, צורב, מגעיל. דובי, שכל חייו לימדו אותו להרגיש כמו דוב כלוא בגוף של אדם, הרגיש פתאום כמו אדם שכלוא בתוך מנעד רגשי של חתלתול בכיין. הוא רצה את יפעת שם, שתלטף אותו ותנחם אותו, אך ידע שבשביל שזה יקרה הוא יתצטרף לאגור עוז, לצאת לביתה ולהתנצל בפניה. דובים לא מתנצלים”.

הדקדוק לא היה מושלם, אבל היא אהבה את המשפט עם הדובים והחתולים. במקור רצתה להמשיך עם רגשות האשמה של דובי למשך פרק נוסף לפחות, אך הכתיבה הבהירה לה שאין מה להתעכב על הקטע הזה. יש גבול לכמות המטאפורות שהיא יכולה להמציא על רצון להתנצל. ואז, פתום, זה הכה בה. רצון להתנצל. אולי היא בעצם כותבת על עצמה? היא נזכרה בקול הנעלב של דוריה אתמול, כשסילקה אותה מהדירה שלה, והבינה שהיא היתה לא הוגנת. דוריה כל כך שמחה שהזמינה אותה לשמור על הדירה שלה, היא כל כך שנאה לגור עם הוריה, ופתאום היא הגיחה משום מקום והעיפה אותה אחרי יום אחד בלבד. היא קמה מהכורסא, הניחה את הלפטופ בצד, יצאה למרפסת וצלצלה אליה.

“היי דוריה. מה עניינים? אני חייבת לך התנצלות. לא לא, אני לא מגזימה. הייתי לא בסדר. אני רוצה לעשות את זה אישית. כמו שצריך. נפגש אצלי תוך חצי שעה? בבקשה? לא אני… לא. באמת. אני מתנצלת ואני רוצה שזה לא יעמוד ביננו. לא הייתי צריכה להעיף אותך ככה. נו, בואי. כן. חצי שעה. ביי”. דוריה לא נשמעה מרוצה לשמוע אותה, אך בסופו של דבר הסכימה להגיע. נועה מיהרה לדלת, לעבר הדירה שלה בתל-אביב. היא סדרה קצת את הסלון, האכילה את שולי, לבשה בגדים קצת יותר נורמאליים, הכינה לעצמה עוד אספרסו וחיכתה. כעבור 45 דקות דוריה דפקה בדלת. היא תמיד נהגה לאחר.

“את משוגעת. ואת לא צריכה להתנצל. סתם לא הבנתי מה כל כך דחוף לך להעיף אותי”, דוריה אמרה לה כשנכנסה. “את צודקת. סתם הייתי במצב רוח רע”, נועה ענתה. דוריה רקה את התיק שלה על הרצפה והתיישבה על הספה בסלון. נועה התיישבה לידה. “אני יודעת שרצית להיות פה, שבשבילך זו היתה חופשה בדיוק כמו שבשבילי החופשה בצפון היתה חופשה. את יכולה להשאר פה כמה שבא לך, את יודעת”. דוריה הסתכלה בה בעיניים פקוחות לרווחה. נועה חשבה שהיא מזהה בעיניים האלה משהו, אבל לא רצתה לקפוץ למסקנות. “אה כן?”, שאלה דוריה: “ואיפה בדיוק אני אשן? הספה הזאת ממש לא נוחה”. נועה ענתה בזהירות, “את יכולה לישון… איתי”. דוריה שתקה, אבל העיניים שלה נצצו. זה לא הסתדר לנועה, הרי היה לה חבר, היא בכלל לא היתה בקטע, אבל כשדוריה קמה מהספה, התקרבה אליה ונישקה אותה נשיקה רטובה וחמה בפה, זה הסיר כל ספק לגבי הכוונות שלה. “מה עם חבר שלך?”, נועה שאלה כשהפיות שלהן נפרדו אחרי שתי דקות ארוכות. “זרקתי אותו כבר לפני שבועיים, פחדתי לספר לך”, דוריה ענתה. “למה פחדת?”, היא שאלה. “פחדתי שתביני למה זרקתי אותו ושתסרבי לי”. “טמבלית”, ענתה נועה ונישקה אותה נשיקה קצרה נוספת: “בחיים אני לא אוכל לסרב לך”.

בלילה היא קמה, במיטתה שלה. דוריה נחרה לידה. הרגליים היפות שלה ביצבצו מתחת לשמיכה, חשופות, בוהקות. נועה קמה, ניגשה לדלת הכניסה לחדר השינה והסתכלה בה. זה לא יעבוד. היא ידעה שזה לא יעבוד. לדוריה היה קראש, אולי חלק מזה היה נסיון למרוד בהוריה, ולנועה לא היה כח להחזיק אותה ביחד בצעדיה הראשונים בקהילה ההומו-לסבית. היא בכלל לא היתה בטוחה שדוריה חלק מהקהילה הזו. מצד שני, היא היתה כל כך יפה, החיוך שלה היה כל כך ממיס. היא תוכל לבלות איתה כמה ימים, אולי אפילו כמה שבועות. כבר עברו יותר מדי חודשים מאז נטע, החום האנושי היה חסר לה. “זה בדיוק מה שעברת אחרי ששכבת פעם ראשונה עם נטע, את יודעת”, היא אמרה לעצמה: “תזהרי, מטומטמת, תזהרי לא ליפול שוב”. דוריה התהפכה במיטה, פתחה את עיניה והסתכלה על נועה מביטה בה. “הכל בסדר?”, היא שאלה בקול מנומנם. “כן. רק הולכת לשירותים. תחזרי לישון מותק”.

היא ניגשה למסדרון, פתחה את הדלת ועברה את סף החושך בחזרה לצפון. היא השאירה את הלפטופ פתוח על הספה, והסוללה שלו התרוקנה. “לעזאזל, אפילו לא שמרתי את הקובץ”, היא אמרה לעצמה. היא גם לא אמרה למוטי שהיא מעוניינת בלילות נוספים, מבחינתו למחרת בבוקר היא כבר צריכה לעזור. ואולי עדיף ככה. הצפון לא עשה טוב לכתיבה שלה. אולי זה בכלל לא היה מה שהיא צריכה.

היא ארזה את הבגדים שלה בחזרה לתיק, ובהתה לרגע על מפתחות המכונית שלה. הפיאט היתה איתה שנים, אבל בחודשים האחרונים בקושי הוציאה אותה מהחנייה. זה היה אוטו שנועד לנסיעות מחוץ לעיר, והחופשה הזו הבהירה לה שאולי אין לה בכלל מה לחפש מחוץ לעיר. בסופו של דבר היא זרקה את המפתחות לתוך הג’קוזי. שמוטי ישבור את הראש איך להפטר מהאוטו המקרטע הזה. היא מצאה פתק ועט, רשמה בכתב יד מרושל “מוטי, הייתי חייבת לברוח, השארתי לך את האוטו ואת המפתח. אני כבר לא צריכה אותו. בטוחה שתסתדר. תודה על החופשה! -נ”, והשאירה את המסר על הדלפק במטבח. היא לקחה את התיק, פתחה את הדלת שבמטבח, הסתכלה על החושך, נשמה עמוק ונכנסה פנימה.

כשהיא יצאה בדירתה בצד השני של הדלת היא הניחה את התיק על הריצפה, וסגרה בשקט בשקט את הדלת, כדי לא להעיר את דוריה. היא תהתה אם הדלת תפתח שוב, אבל לא העזה לנסות. בכל זאת, בעל הבית איים עליה שהוא יבדוק שהיא לא נכנסת למחסן. היא חזרה למיטה, התעטפה בקולות המכוניות והאנשים שמחוץ לחלון חדרה, הריחה את שיערה של דוריה ונזכרה פתאום שהיא השאירה את הלפטופ שלה, עם הספר שמור עליו, בצד השני של הדלת. לרגע רצתה לרוץ, לבדוק אם היא עדיין יכולה לחזור, אך בסופו של דבר נרגעה. היא הרפתה את שרירה, עצמה את עיניה ונתנה לשינה ללכוד אותה. “אין שום דבר רע בלהיות מלצרית”, היא אמרה לעצמה רגע לפני שנרדמה.

Comments

comments