עוד שבוע, עוד איחור. אם עדיין לא קראתם את התירוץ, כמו גם הסיבה שאחרי הכותרת של הסיפור השבועי מופיעה כותרת משנה עם המילים חלק א’ אחריה, אתם מוזמנים לקפוץ לפוסט הזה ולהבין במה מדובר. אם עדיין שרדתם, הסיפור נמצא אחרי הקיפול שנמצא אחרי התמונה.

The-Brightest-of-Stars

04. געגועים (חלל חלק א’)

ג’וספר הסתכלה על הכוכבים המנצנצים מחלון חדרה, והתפלאה לגלות שהיא מתגעגעת הביתה. בדיעבד, היא חשבה, אולי היא לא היתה צריכה לחתום על חוזה הזה, אולי היה עדיף אם הייתה נשארת בכדור הארץ. היא חייכה לעצמה. נו, ברור שעכשיו את חושבת את זה. ובכל זאת, שם, לפני שהיא חתמה, היא בחיים לא דמיינה שהגעגועים יהיו כל כך קשים. שם, עם כח המשיכה הקבוע, בני האדם מסביב וכל החוקים השרירותיים של החברה שהיא אף פעם לא הצליחה לקיים, היא תמיד הסתובבה בתחושת אי שייכות. גם כשהיא סוף סוף מצאה מישהו איתו היא הרגישה בטוחה היא לא הצליחה להשאר איתו, ובסוף חזרה ללבד הכל כך מעיק של חייה, רק שעכשיו היא הייתה צריכה לחלוק אותו עם עוד שני ילדים. לפחות הם, עם הביטחון הכלכלי שהחוזה הבטיח לספק, יוכלו להסתדר יותר טוב ממה שהיא אי פעם הצליחה. זה ניחם אותה קצת.

ובכל מקרה, כבר היה מאוחר מדי להתחרט. היא חתמה על החוזה, נכנסה בכוחות עצמה למיכל הקפאה, הרגישה את הקרח עוטף את גופה ואת התודעה נמחקת בקור והתעוררה בתחנה – מרחק של עשרות שנים מהבית. גם אם היתה דרך לחזור לכדור הארץ, זה לא יהיה כדור הארץ שהיא הכירה. יותר מדי שנים עברו.

התקשורת כינתה את הצעת התאגיד, להשאיר את כדור הארץ מאחור לעבור לגור, לחיות ולעבוד בתחנה “רולטה רוסית בחסות המדע והכסף”. לולא היה לתאגיד לובי חזק כל כך בשלטון קשה להאמין שהפרוייקט היה מצליח לעבור את המשוכה החוקית. אבל היה לובי, והחוזים אושרו, והתאגיד היה רשאי להציע לכל מי שרצה, בתנאי שה-IQ שלו היה מעל 140 והוא הצליח לעבור סדרה של מבחנים, לחתום על החוזה שישלח אותו לתחנת חלל תיאורטית תמורת צ’ק על סך חצי מיליון דולר שיושאר לבני משפחתו. לג’וספר זו נראתה כמו הצעה מושלמת: לסדר את הילדים ולעזוב את כל הבלגאן שהיא השאירה מאחור. אפילו אם היא לא היתה מרגישה שבלשי המשטרה נושפים בעורפה היא הייתה הולכת על זה.

יומיים אחרי החתימה היא הגיעה למשרדי התאגיד, מצויידת בתיק בד קטן עם כמה בגדים שהיא אהבה במיוחד ומכתב פרידה שכתבו לה ילדיה. לא יותר. לא כי לא היו לה חפצים להביא. לפרקים היא שקלה לעשות סיבוב אחרון בעיר, ללכת לכל מקומות המחבוא שלה ולמלא תיק נוסף בערימות המזומנים שהשאירה לעצמה. גם ככה אף אחד לא יוכל להינות מהם, אז שלפחות תהיה לה מזכרת מהימים בכדור הארץ. אך תקנות הכבודה של התאגיד היו קפדניות במיוחד. כל קילוגרם עלה כסף, והוריד מהסכום הסופי שיוענק למשפחה. ובכל מקרה לא היה באמת צורך להביא חפצים אישיים. התאגיד הבטיח לספק את כל הביגוד והמזון למשך שארית חייה. אם יהיו כאלה.

מנהלי התאגיד לא יודו בכך, אך פרוייקט תחנת החלל שלהם הוא הימור לטווח הארוך, כשהסיכויים לרעת התאגיד. בשנת 2025 שלחו את החלקים הראשונים, ביחד עם אנשי צוות שהוכנסו להקפאה. הטיסה לנקודת הציון שנקבעה על ידי מהנדסי התאגיד, הנקודה הרחוקה ביותר שהאנושות אי פעם הגיעה אליה במערכת השמש, לקחה קצת יותר מעשר שנים. כשג’וספר חתמה על ההסכם, ב-2031 המעבורת הראשונה עדיין לא הגיעה לשם. אף אחד לא יכל לדעת אם היא, או כל אחת מהמעבורות שנשלחו אחריה, על סיפונן עוד אנשי צוות, עוד אמצעי מחייה, עוד חומרי בנייה, יצליחו להגיע ליעדן בשלום. גם אם יגיעו, לא היתה שום דרך לדעת אם יצליחו לבנות את התחנה, להרכיב את מערכת הפקת האוויר ולהתניע את הפרוייקט השאפתני ביותר בתולדות חקר החלל. פרוייקט שאם יצליח יאפשר לבני האדם להקים לעצמם מחנה מרוחק שיוכל לאפשר להם להמשיך ולחקור את הייקום שסביב הכוכב הקטן שלהם, אולי אפילו לצאת סוף סוף ממערכת השמש. מצד שני, אם הפרוייקט לא יצליח אז לא יהיה אף בסיס בית שיקבל את המעבורת עליה הועמס תא ההקפאה של ג’וספר. כשהיא התחילה להרגיש את האוויר הקר נושף סביבה, ועפעפיה הפכו לכבדים, היא תהתה אם היא אי פעם תפקח שוב את עיניה.

ואז, אחרי מה שנראה לה כמו חמש שניות אך במציאות היה 12 שנה, היא פקחה אותן. וראתה יצור כחול עם עיניים מתכתיות בוהה בה.

***

שלושה שבועות לאחר מכן, כשהסתכלה על הכוכבים בחלון חדרה והתגעגעה הביתה, אותו ייצור כחול קרא לה לחזור למיטה. היא לא היתה עייפה, אך בסופו של דבר הסכימה. היא נכנסה מתחת לשמיכה והתמסרה לחום של המצעים. האוויר המלאכותי שהוזרם לתחנה היה נמוך מדי בחמש מעלות לטעמה, כך שתמיד היה לה קר. קור’לכס’ול, ככה קראו לחייזר שהפך במרוצת הימים לבן זוגה, חיבק אותה.

כשראתה אותו לראשונה, שראשה עוד כואב מתהליך ההפשרה, חשבה שהיא מדמיינת. במיוחד כשהוא דיבר אליה בשפה שהיא מבינה. אולי היא מתה, אולי זה בעצם גן-עדן, או גיהנום. הוא הוציא אותה מתא ההקפאה, נתן לה חלוק עליו היה מודפס סמל התאגיד, ולקח אותה לסיור בתחנת החלל. ככל שהרגשת הטישטוש נעלמה, היא הבינה שמשהו במסדרונות המתכת שסביבה לא בסדר. ההנדסה לא היתה דומה לשום דבר שהיא אי פעם ראתה. במקום חורי האיוורור, התקרות במסדרונות היו מלאים בדברים שנראו כמו פרחים מתכתיים שזזו בפעימות, ימינה, שמאלה, ימינה שמאלה, בליווי קול מוזר של קיטור על כל פעימה. הדלתות לא נפתחו כמו דלתות שהיא מכירה, אלא פשוט התפוגגו כשהיא התקרבה אליהן, והופיעו מחדש כשהיא התרחקה. פירי המעלית לא כללו תאים, אך היצור הכחול דחק בה להכנס לאחד, וכשהיא לא הסכימה, אחרי שראתה שהפיר ריק ואם היא תכנס פנימה היא תיפול כמה עשרות מטרים למטה, הוא פשוט דחף אותה. להפתעתה היא לא נפלה. לרגע היא ריחפה באוויר, עד שהיצור נכנס אחריה, אמר “קומה 34″, וזרם אוויר דחף את שניהם למעלה, עד לקומה המבוקשת.

הוא הוביל אותה לחדרה, ועמד בצד בסבלנות בזמן שהיא פרקה את תכולת התיקים שלה לארון המתכת הקטן. החדר היה גדול יותר ממה שהובטח לה בחוברת ההדרכה של התאגיד. הוא היה בגודל חמישה מטרים מרובעים לפחות, עם מיטה גדולה במרכזו, מקלחת צמודה ותא שירותים קטן. על התקרה היו מפוזרים, כמו במסדרונות בחוץ, פרחי המתכת המוזרים. צליל הקיטור החל לעשות לה כאב ראש. היא התיישבה על המיטה שהיתה רכה בצורה מפתיעה, וניסתה להבין מה קורה סביבה. קור’לכס’ול עמד בפתח החדר. היא עדיין לא ידעה את השם שלו בשלב הזה, וגם אם היתה יודעת ספק אם היתה מצליחה להגות אותו. אחרי כמה דקות היא התחילה להרגיש את הערפל וכאב הראש מתחילים להפוגג, והמחשבות שלה התחילו להסתדר. דבר אחד התחוור לה מייד “לא ראיתי אף בן אדם נוסף בדרך לחדר”, היא אמרה לפתע, ספק לעצמה וספק לחייזר המשונה שהביט בה בעיניים המתכתיות והמוזרות שלו, שלא הסגירו שום הבעה. “מי אתה? הרגת אותם? איפה אני נמצאת?”, היא שאלה לבסוף. בהתחלה הוא לא ענה, רק התקרב אליה. היא התכווצה במקומה, והוא התיישב על המיטה, לצידה. לרגע פחדה שיאנוס אותה, או יהרוג אותה, ולא הצליחה להחליט מה יותר גרוע. אבל הוא לא נגע בה, רק שתק כמה רגעים נוספים ואז התחיל לדבר.

“את איפה שאת אמורה להיות. איפה שאת חושבת שאת אמורה להיות”. היא שתקה רגע, ואז הסתכלה על הפרחים המוזרים על התקרה. “ככה לא נראית תחנת חלל אנושית”, היא אמרה: “תענה לי באמת. איפה אני”. קור’לכס’ול קם, הסתובב בחדר, ואז דיבר שוב. הקול שלו היה מתכתי אך מלא עצב: “יש משהו שהמהנדסים שלכם שם בכדור הארץ לא חשבו עליו. הם העמיסו במעבורת הראשונה אנשי צוות מנוסים וכלי עבודה מעולים, אפילו אני התרשמתי מהתוכנית ההנדסית של תחנת החלל הזו כשהגעתי לכאן לראשונה. אבל המהנדסים אצלכם חשבו במונחים של כדור הארץ. בחלל תמיד יש משתנים שקשה לחשוב עליהם כשמתכננים דברים על כוכב עם אטמוספירה וכח משיכה. בחלק הזה של החלל יש ריכוז מאוד גבוה של קרינה, שהמדענים שלכם כנראה בכלל לא יודעים למדוד. מבחינת מיקום – בחרתם טוב. זה שטח ריק מאסטרואידים, במרכז הגלקסיה, לא פלא שבחרתם אותו. אבל אם זה היה כל כך פשוט, כנראה שגזע אחר כבר מזמן היה מקים כאן תחנה. אנשי הצוות שלכם הבינו את זה אחרי שבתוך פחות משבועיים התחילו לצמוח להם על הגוף אינספור גידולים. הם הפסיקו לבנות והתחילו לנסות לחשוב על דרך לנטוש את התחנה ולחזור הביתה, אבל כוחם עזב אותם במהרה ואחרי חודש האחרון שבהם מת”. ג’וספר ניסתה להזכר בתדריכים שהיא קיבלה מהתאגיד לפני החתימה על החוזה. אף אחד לא הזכיר שם קרינה, אבל כן דיברו שם על לוחות זמנים. “שבועיים”, היא אמרה: “תוך שבועיים היו אמורים לסיים לבנות כבר את השלד של התחנה, אבל לא את מערכת הפקת האוויר או את שדה כח המשיכה המלאכותי. ועדיין, אני נושמת ואני צמודה לקרקע”. קור’לכס’ול נעמד מולה. “כן. זה היה השלב בו אנחנו נכנסנו לתמונה”.

ה”אנחנו” עליהם קור’לכס’ול דיבר הם גזע של חייזרים. היה להם שם, קור’לכס’ול ניסה להגיד אותו לג’וספר כמה פעמים, אבל היא אף פעם לא הצליחה לזכור אותו או להגות אותו כמו שצריך. כוכב הבית שלהם כלל לא נמצא במערכת השמש, אבל לפני כמה אלפי שנים הם שמו לעצמם מטרה לשמור על גזעים מתפתחים שיוצאים לחלל. לנסות להציל אותם מטעויות קריטיות. הם זיהו את תחילת העבודות על תחנת החלל האנושית, עשו את החישובים שלהם לגבי הקרינה והבינו שאין לבני אדם שום סיכוי לשרוד בחלק הזה של החלל. קור’לכס’ול נבחר כדי לנסות להציל את המצב. הפיזיולוגיה שלהם, למרבה המזל, מתמודדת עם הקרינה הספציפית הזו טוב מאוד. הוא נשלח לתחנה, אך הגיע לשם רק אחרי שהסבב הראשון של אנשי הצוות כבר נהרג כולו. את הגופות שלהם הוא שלח לחלל, כמנהג בני הגזע שלו, ואז התחיל לעבוד. הוא התקין את מערכת הפקת האוויר, אותם פרחים משונים שהיו על כל התקרות, והרכיב גם שדה כח משיכה פרמיטבי (לטענתו). זה היה קל. אחרי שהוא סיים עם זה, הוא המשיך לעבוד על השלד של התחנה. הקים חללים חדשים, הרכיב ריהוט, ניסה לתת למקום הרגשה של בית.

“יש הפרש של בערך חצי בין מעבורת למעבורת”, הוא הסביר לה: “המשימה שלי היא לקבל את כל בני האדם שמגיעים לכאן ולהסביר להם את המצב. המעבורות שאתם שולחים לא נועדו להחזיר אתכם בחזרה לכדור הארץ. המהנדסים כאן אמורים להשתמש בחומרים מהם הן עשויות כדי להרכיב חלקים חדשים בתחנה. טכנולוגית הטיסה שלנו לא מותאמת לגוף האנושי שלכם. על הצלה – אין מה לדבר. ברגע שבני אדם מגיעים לכאן הם כבר בקבר – והמעט שאני יכול לעשות זה לוודא שהקבר הזה יהיה נעים”. ג’וספר הצטמררה. היא ידעה שלקחה הימור כשחתמה על החוזה, אך תמיד חשבה שאם ההימור יוכיח את עצמו כלא משתלם, היא פשוט תעצום את עיניה בכניסה לתא ההקפאה ולא תפקח אותן שוב – לא שהיא תתעורר במבנה מתכתי מוזר וקר ותצטרך לגסוס לאיטה. לחוסר מזלה, המעבורת שהובילה אותה לחלל כללה רק אותה וכמה טונות של ציוד אלקטרוני. לא יהיה אדם נוסף שיגסוס לצידה, אלא רק הייצור המוזר הזה. “כמה זמן יש לי?”, היא שאלה לבסוף. “אלה שהיו הכי חסינים לקרינה הצליחו לשרוד חודש וקצת. היה אחד שגירד את החודשיים”. היא חשבה על זה כמה רגעים, ואז אמרה לו שהיא רוצה להיות קצת לבד. הוא הנהן ויצא מהחדר. היא רצתה לשכב לישון, בתקווה שהשינה תיקח איתה את כל המחשבות והשאלות, אך לצערה אחרי 12 שנה של שינה כפוייה, הדבר האחרון שהגוף שלה רצה לעשות זה לחזור לישון. היא נשכבה על הגב, בהתה בפרחים המוזרים שעל התקרה, וחשבה על מותה המתקרב.

***

ג’וספר השאירה בכדור הארץ שני ילדים. תאומים. שניהם בני 17, שניהם גרו עם אמא שלה, סבתא שלהם, מאז שהיו בני 12. זו היתה השנה בה היא נעצרה בפעם הראשונה. הפשעים שלה אף פעם לא היו חמורים מדי. היא לא רצחה, אף פעם לא פגעה פיזית באף אחד. מה שהיא כן עשתה זה להשתמש באינטילגנציה שלה וביכולת השכנוע הגדולה שלה כדי לעקוץ כל מיני גברים עשירים ולגנוב מהם כסף. היא נתפסה פעמיים, ובשתי הפעמים האלה חתמה על הסכם טיעון שהסגיר את השותפים שלה לפשע והשאיר אותה מחוץ לבית הכלא. בשני המקרים החוקרים אמרו לה שיש לה מזל שהם מחפשים דגים שמנים יותר ממנה, אל היא ידעה שלחיוך הידידותי והטון הפלרטטני שלה בחקירות יש חלק בשחרורים הקבועים שלה. מצד שני – היא גם ידעה שיש גבול לכמה פעמים היא תוכל להשתמש בטריקים האלה. אם היא תיתפס יותר מדי פעמים – בסוף גם תורה יגיע להכנס לכלא.

היא אף פעם לא החזירה את הכסף שגנבה – אך מצד שני גם אף פעם לא העזה להשתמש בו. בשנותיה כפושעת היא הפכה לפרנואידית, שיערה שכולם עוקבים אחריה וברגע שתעשה שימוש בדולר אחד גנוב היא תיתפס ותיעצר שוב. היא החביאה את הכסף בעשרות מקומות שונים ברחבי העיר ולא נגעה בו שוב. את התאגיד לא עניין עבר פלילי, לא כאשר מבחני ה-IQ הראו שהאינטילגנציה של ג’וספר קרובה מאוד לזו של המהנדסים הכי בכירים שלהם – כך שהפשעים שלה לא מנעו ממנה להגיע לחלל. כשחישבה כמה כסף היא החביאה לעומת כמה כסף יועבר למשפחתה, היא לא התאפקה וצחקה בקול רם. הסכום היה זהה, עד הסנט האחרון. זה היה צירוף מקרים כמובן, אבל היא לא יכלה שלא לחשוב שמדובר באיזה מסר מלמעלה, סוג של הלבנת כספים לא צפוייה.

המחשבות שלה נדדו לבונון, אבי ילדיה. הוא היה אחד מאותם גברים שהיא פיתתה כדי לגנוב את כספם. הוא לא היה עשיר במיוחד כשפגשה אותו, אך נכתב עליו שהוא אחד מהפוליטיקאים המבטיחים ביותר של תקופתו, וג’וספר ידעה שעם הצלחה בפוליטיקה מגיעה גם שחיתות גדולה. ועם שחיתות מגיע גם כסף. היא בילתה איתו כדי להתחבר לצינורות הנכונים, לדאוג שאלה יעבירו אליה כספים שמיועדים אליו אך לא להשלים את ההעברה אלא להשאיר את הכסף אצלה. בונון עצמו היה תמיד אומר שהוא נקי מרבב, שלא ימצאו אצלו שום זכר לשחיתות, אבל ג’וספר תמיד ידעה לקרוא שקרים. הוא אמנם לא אהב לפעול בצורות לא כשרות, אך ידע שבשביל להתקדם אין שום דרך אחרת. מתישהו בדרך היא התחילה לחבב אותו, אך לא נתנה לזה להפריע לה להמשיך במזימה.

מה שגרם לה להשאיר בסופו של דבר את הכסף מאחור ולברוח בלי להסתכל אחורה הייתה בדיקת ההריון. היא הוציאה אותה משיווי משקל. היא ידעה שאם תספר לבונון הוא יכריח אותה להתחתן איתה. הקריירה הפוליטית שלו לא תוכל לספוג ילדים מחוץ לנישואין. היא גם ידעה שאם הוא באמת ירצה – הוא יוכל לשכנע אותה להסכים. אבל לא. זה לא התאים לה. אורח החיים שלה לא התאים למשפחה וילדים, ולכן היא לקחה את הדברים שלה וברחה. הילדים שלה לא ידעו שהוריהם הוא אחד מהפוליטיקאים הכי מצליחים במדינה. זה כנראה גם לא עניין אותם.

היא נזכרה כיצד התקרבה לבונון, בתקופה שכל מה שהיא רצתה לעשות זה להפיל אותו בפח. רומנטיקה, אמיתית או מזוייפת, זה משהו שהיא עשתה לאט לאט. היא לקחה לעצמה שבועות ארוכים עד שהעזה להתחיל לדבר איתו, ורק חודשים לאחר מכן דאגה לכך שהיד שלה תאחוז לרגע ביד שלו. רק שנה וחצי לאחר ההכרות הראשונה היא נכנסה איתו למיטה. חצי שנה לאחר מכן גילתה שהיא בהריון. בסף הכל שנתיים של היכרות, מתוכם מעל שנה של זוגיות, שלמרות שלא היה לה בסיס כן היא הרגישה אמיתית. כשברחה מהבית שלו היא תהתה איך בונון אף פעם לא עלה עליה. הוא היה אמור להיות בחור מבריק – איך הוא לא הבחין בכך שהיא נוכלת? באותו רגע היא נשבעה לעצמה שאותה לא יפילו ככה. ואכן, בשבועות הקצרים שלה בתחנה היא קלטה מהר מאוד את האמת מאחורי הנוכחות של קור’לכס’ול.

לקח לג’וספר יומיים עד שהיא העזה להתחיל לדבר איתו, אחרי אותה שיחה ראשונה בה הוא הסביר לה לאן היא הגיעה וכמה זמן נותר לה לחיות. משהו בעיניים שלו הפחיד אותה, אבל אחרי יומיים של שיטוטים אינסופיים במסדרונות המתכתיים החדגוניים היא החליטה שעדיף להתגבר על הפחד ולהתחיל לדבר איתו מאשר למות לבד. היא מצאה אותו יושב על כורסה (למיטב זכרונה הכורסאות, יחד עם שאר אביזרי השינה והנוחות, הגיעו במעבורת השלישית) בחדר מספר 005 בקומה ה-31. החדר שלו. הוא הרים את ראשו כשנכנסה לשם. היא התיישבה על המיטה שלו, והתחילה לספר על עצמה. הוא הקשיב, הנהן, ואז סיפר קצת על עצמו. ג’וספר הקשיבה לסיפור שלו, אך מהר מאוד הבינה שהוא משקר לה. היא היתה קצת מאוכזבת, אך מצד שני גם התרשמה. היא הבינה שהוא תקוע בתחנה בדיוק כמוה, אין לו את מי להרשים, אין לו סיבה לשקר. הוא פושע. בדיוק כמוהה. משהו בתנועתיות שלו, בטון הדיבור שלו – אך בעיקר בעובדה שהוא נשלח לשנים של התבודדות בתחנת חלל מרוחקת, הבהירו לה את זה. אולי הם לא כל כך שונים למרות הכל.

***

היא לא התכוונה להתקרב אליו. זה פשוט קרה. משעמום, או מייאוש, או מרצון עז להתחמם קצת להתגבר על החמש מעלות המעיקות האלה. מבחינה פיזיולוגית, הם לא בדיוק התאימו זה לזו, כך שיחסי מין לא היו שם. אבל היו כירבולים בלילות והיו שיחות אל תוך הלילה. באחת מהן היא אפילו אמרה לו שעלתה עליו. “אתה כלוא כאן, נכון?”, היא שאלה. בהתחלה הוא הכחיש, ובתגובה היא הרימה את שרוול חולצתה וחשפה בפניו את מה שגילתה שם באותו בוקר: גידול אדום ובוהק שהתחיל למצוח לה בסמוך לכתף. הראשון, אך לפי הסיפורים שלו, לא האחרון. “אל תשקר לי, קור’. תגיד לי את האמת. אתה כלוא כאן, נכון?”.

הוא נאנח, או לפחות עשה את הקול שג’וספר הניחה שהוא אנחה. “קראתי קצת ספרים שבני האדם האחרים הביאו לכאן. אם הבנתי נכון את ההגדרות שלכם, אז אני לא בדיוק כלוא. הסיבה שאני כאן היא יותר כמו עבודות שירות”. היא הנהנה. “מה עשית?”, היא שאלה. “את לא תביני”, הוא ענה, וכשראה שהיא מרימה את גבותיה בכעס מיהר להסביר: “אני לא מזלזל בך. את באמת לא תביני. זה עניינים פוליטיים, בגזע שלנו, שפשוט לא תביני”. “הרגת מישהו?”, היא שאלה אותו. היא חשבה שהיא זיהתה הפתעה בעיניים שלו. “הרגתי מישהי? לא, ג’וספר. אם הייתי הורג מישהו לא היו מאפשרים לי לעבוד עם בני גזעים פרימיטיביים יותר. וכן, אני יודע שאת שונאת שאני מכנה אתכם ככה”. היא חייכה, הורידה מחדש את השרוול וחיבקה אותו. “אם לא הרגת אף אחד – זה בסדר בשבילי”.

הם שכבו, מחובקים, זה לצד זו, כל אחד בכלא הקטן שלו. ג’וספר הציצה לרגע על אחד המדפים בחדרה, ראתה שם את המעטפה שהביאה איתה מכדור הארץ, מכתב הפרידה שכתבו לה ילדיה אחרי שסיפרה להם מה היא הולכת לעשות. היא התכוונה לקרוא את המכתב לפני מותה, אבל עדיין לא העזה לעשות זאת. כשהסתכלה דרך החלון על הכוכבים המנצנצים, היא אמרה לעצמה בשקט “מחר. אני אקרא את זה מחר”, כפי שעשתה כל לילה מאז שהתעוררה לראשונה בתחנה. היד שלה כאבה ליד הכתף, אבל היא ניסתה לא להתייחס לכאב. היא נצמדה אל גופו של קור’לכס’ול קרוב יותר, עצמה את עיניה, ודמיינה שהיא בבית. דמיינה שאם היא תפקח את עיניה היא תמצא את בונון לידה, מחייך אליה, מלטף את פניה, אומר לה שזה רק חלום רע. אם היא לא היתה יודעת לזהות שקרנים כל כך טוב – יכול להיות שאפילו היתה מאמינה לו.

Comments

comments