הנה משהו שלמדתי בימים האחרונים: לכתוב מדע בדיוני בעברית איז א ביץ’. הנה עוד דבר שלמדתי: לעשות את זה בפורמט של סיפור קצר זה האמ-אמא של הביץ’.

“חלל”, הסיפור הרביעי בפרוייקט, היה אמור להתפרסם ביום שבת. הוא התקדם בקצב טוב, ובאמת ובתמים האמנתי שאצליח לסיים אותו בזמן. אבל אז הגיע יום שבת, וכשכתבתי את מה שהיו אמורות להיות הפסקאות האחרונות הבנתי שזה לא עובד. שאולי הצלחתי לבנות עולם, ואולי אפילו הצלחתי להציב בעולם הזה שתי דמויות סבירות – אבל לא הצלחתי לבנות סביבן סיפור. הייתי עוד תמים, האמנתי שאני צריך עוד יום-יומיים עבודה וזה כבר יסתדר. אז דחיתי את הפרסום פעם אחת ליום ראשון, ואז כשראיתי ש”חלל” מסרב להגמר גם אחרי שהוספתי לו עוד שני עמודים נוספים דחיתי פעם נוספת לשני. והנה הגענו להיום, ואני מסתכל על מה שיש לי ביד ומבין שאין לי שום סיכוי, קל שבקלים, לסיים את זה בצורה מספקת בזמן הקרוב.

כבר יש לי סיפור בראש. אני יודע לאן אני רוצה ללכת איתו. אבל כדי לספר איתו אני צריך עוד זמן. מצד שני, הבנתי היום שאם עוד טיפה טקסט והידוק של הקיים אני כן יכול לסיים היום את החלק הראשון של הסיפור הזה, וזה אפילו יהיה בצורה מספקת שתכלול מסגרת סיפורית שלמה, עם התחלה אמצע ו(בערך) סוף. זה לא כל מה שיש לי לספר על הדמויות האלה, עדיין יש להן חיים בהמשך, הן עדיין לא מגיעות למקום שהן אמורות להגיע אליו – אבל זה כל מה שאני יכול לספק בשבוע אחד של עבודה. וגם זה משהו.

ולכן – פיצול. מאוחר יותר היום אפרסם את החלק הראשון של הסיפור. השם השתנה מ”חלל” ל”געגועים”. בשלב אחר בפרוייקט (לא שבוע הבא. כנראה גם לא עוד שבועיים) אמשיך הלאה לחלק השני, “בריחה”, שיסיים את הסיפור, אלא אם כן עד אז אבין שאני בעצם צריך להפוך את זה לטרילוגיה. פיצולים כאלה לא היו המטרה הראשונית שלי כשהתחלתי את הפרוייקט הזה, אבל היי, חלק מהעניין היה ללמוד להכיר את עצמי ואת הדרך והקצב בו אני כותב. תמיד תהיתי מה אעשה אם אתחיל לעבוד על סיפור ואבין תוך כדי שלקחתי על עצמי משהו בקנה מידה גדול מדי לפורמט של סיפור אחד כל שבוע. הגעתי לשלב הזה מוקדם מהצפוי – אבל אני שלם עם ההחלטה לפצל את זה. אם לטולקין מותר – בטח שגם אני יכול.

Comments

comments