באיחור אופנתי של יום וחצי, הנה הסיפור השלישי. הוא נכתב כולו ביום אחד, ותפס כיוון שונה לחלוטין ממה שחשבתי שיתפוס כשהתחלתי לכתוב אותו. באופן כללי הוא יצא די מטופש, אך חווית הכתיבה היתה חיובית ומעניינת וזה מה שחשוב. למדתי לא להבטיח להקליט פודקאסט בנושא הכתיבה, שכן אני לא באמת מוצא מספיק זמן פנוי במהלך השבוע לעשות את זה, אבל אני מקווה, אולי, שהשבוע כן אספיק ואוכל לדבר על הכתיבה של הסיפור הזה, כמו גם השניים הקודמים כמובן, בהרחבה.

בהזדמנות זו אציג בפני קוראי הבלוג את עמוד הפייסבוק של פרוייקט הכתיבה הזה. כל לייק יעזור, וכל שיתוף יעזור פי מיליון – ועל הדרך גם יאפשר לכם לקבל את כל העדכונים מכאן ישירות לפיד. אני לא כותב בשביל להפוך לסופר הכי פופולרי בישראל, אבל תמיד נעים שיש קצת קהל שמגיב ומשתתף – ולמרות שבינתיים סבבה לגמרי עם שני הקוראים של הבלוג (תודה לכם!), קצת בא לי להפוך את המסיבה הזו לטיפה יותר מאוכלסת. אשמח אם תעזרו.

כמו בכל שבוע – הסיפור אחרי הקיפול שנמצא אחרי התמונה. תהנו!

0

03 – אימה

קוונטין טרנטינו אמר פעם שהמקום הכי טוב לשבת בו בקולנוע הוא השורה המדוייקת בה גודל המסך מכסה את כל שדה הראייה. קרוב מספיק כדי שהאורות הירוקים של יציאת החרום לא יפריעו בצדדים, אך רחוק מספיק כדי שלא יהיה צריך להזיז את הראש בשביל לראות חלקים שונים של המסך. לצערו של אביב, שבהחלט הסכים עם טרנטינו בקטע הזו (והמשיך להסכים אפילו אחרי שראה את “ממזרים חסרי כבוד” וחשב שזה סרט ממש גרוע), עם הגודל הממוצע של מסכי הקולנוע בארץ הדרך היחידה לעשות זאת היתה לשבת בשורה הראשונה באולם. זה עשה קצת כאבי צוואר, אבל היה שווה את זה. לפחות עד שראה לראשונה את לילך, שעמדה עם חברותיה לפניו בתור לקופות.

היא לא נראתה כמו מישהי שתרצה לראות סרטי אימה, ואביב, שהשתדל ככל יכולתו לא להתלהב סתם מבחורות רנדומליות שהוא רואה בקניון, ניסה להסתכל עליה כמה שפחות. זה נכון, היא היתה 100% הטעם שלו, אבל תמיד כשבהה בבחורות יפות שהוא לא הכיר זה גרם לו להרגיש, כנראה במידה מרובה של צדק, כמו סוטה. או דושבאג. או סתם מטרידן. אבל כששמע אותה משכנעת את החברות שלה לוותר על הקומדיה הרומנטית התורנית שהן רצו לראות וללכת במקום ל”הוסטל X המסור” הוא לא יכל שלא לבחון אותה שוב בעיניו. ג’ינג’ית. עיניים ירוקות. רזה כזו אבל לא מדי. מה שהוא הכי אהב בה זה השילוב בין המבט המסויים שיש לה בעיניים לדרך בה הפה שלה מתעקם קצת לקראת קצהו. זה גרם לה להראות ממזרית, אולי אפילו קצת ילדותית. הוא שמע את החברה שלה, זו שקנתה את הכרטיסים, מבקשת שורה שש באמצע. כשהגיע תורו הוא ביקש כרטיס לשורה השביעית. למרות שהיא היתה רחוקה מהמסך, היא היתה קרובה ללילך, ואולי, אם יהיה לו מזל, הוא יוכל ללמוד עליה דבר או שניים במהלך הסרט, ואז, אולי, יהיה לו אומץ להתחיל איתה ביציאה.

סרטי אימה לא באמת הפחידו את אביב מאז שראה את הראשון שלו, בגיל 8. בערוץ 4 שידרו בחצות את אחד הסרטים הראשונים של פרדי קרוגר, ומכיוון שההורים שלו בדיוק יצאו לרקוד והשאירו אותו עם בייביסיטרית שלא ממש עניינו אותה שעות שינה או חינוך הולם, הוא ראה יחד איתה את הסרט. כשהתיישב בדיוק במושב מאחורי לילך, אביב נזכר שגם הבייביסיטרית הזאת, שאת שמה הוא כבר הספיק לשכוח, היתה ג’ינג’ית. הם ישבו על הספה בסלון, הבייביסיטרית שרועה ואביב הקטן שוכב ומניח את ראשו על רגליה, וראו את פרדי חודר לסיוטים של בני נוער אמריקאיים ורוצח את כולם. ברגעים המפחידים הבייביסטירית צרחה, ותמיד אחר כך התפוצצה מצחוק, כאילו לא האמינה שהטריקים הקולנועיים הזולים האלה הצליחו לעבוד עליה. אביב לא צרח אפילו פעם אחת. גם לא צחק. פשוט בהה בסרט וידע, בידיעה מוחלטת שרק ילדים בני 8 יכולים להגיע אליה, שהוא מכור.

מאז הוא ראה את כל סרטי האימה שהוא הצליח לשים עליהם את ידו. בהתחלה בשקט בשקט, כשההורים ישנו וערוץ הסרטים שידר כאלה ברצועה הלילית שלו. מאוחר יותר, כשהגיע כבר לגיל 14, לקח מספריית הוידאו סרטי אימה מכל התקופות. בגיל 18 התחיל לאסוף אותם ב-DVD. ועכשיו, בגיל 26, הוא הולך לכל סרט אימה חדש בקולנוע. זה נכון שכבר לא עושים אותם כמו פעם, שסרטי פורנו-העינויים לא מפחידים או מגניבים כמו סרטי האימה הקלאסיים, אבל זה מה יש וזה עדיף על כלום. אם הוא שרד את “צעקה 3″ בקולנוע – הוא ישרוד גם את זה.

בזמן הטריילרים הוא הצליח לשמוע חלק מהשיחה של לילך עם חברותיה. הוא לא שמע שום דיבורים על חבר. כן שמע דיבורים על הבינתחומי ולימודי הכלכלה שהיא הולכת להתחיל שם בעוד כמה חודשים. הסרט התחיל, והדיבורים שלה עם חברותיה הסתיימו. לראשונה הוא השתוקק שהיא תדבר ותפריע לו לראות את הסרט. אבל לא. היא היתה מרותקת למסך. הסרט עצמו היה צפוי. התיירים הדושבאגים מגיעים להוסטל, פקידת הקבלה האנטיפתית מסגירה מעט מהאימה שתגיע אחר כך, אך לפניה הם צריכים לפגוש קבוצה של תיירות פרוצות כדי שיהיה תירוץ להראות קצת שדיים. וכרגיל, הראשונה שחושפת חזה, במקרה זה בלונדינית אירופאית, תהיה גם הראשונה למצוא את מותה.

אביב צפה בחזה הסיליקון המקפץ, וניסה לתהות לרגע מאיפה התחילה המוסכמה הז’אנרית הזאת, בה בחורות חושפות שדיים ב-20 דקות הראשונות של הסרט, בדרך כלל דקות ספורות אחרי שפגשו לראשונה את הגיבור הגברי. במציאות, לפחות המציאות שהוא הכיר, לוקח לנשים הרבה יותר זמן להסכים להוריד חזייה. לרגע הוא הרשה לעצמו לזרום עם הדמיון, לדמיין את לילך לוקחת אותו, יד ביד, לאיזה תא שירותים נטוש מחוץ לקולנוע, וחושפת בפניו את שדיה. הוא מיהר לנער את התמונה הזו מראש. הוא שנא את הרגעים בהם הוא התחיל לחשוב ככה, אבל המחשבה על שדיה של לילך, כל כך קרובים שם בכיסא שלפניו אך כל כך רחוקים ולא מושגים (הרי אין באמת סיכוי שיהיה לו אומץ להתחיל איתה, וגם אם כן, איזה סיכוי יש שהיא תיענה לחיזוריו?) סירבה לצאת לו מהראש. הוא נע באי נוחות בכיסא, וניסה להתרכז בסרט. הנה, שם, ברקע של הפריים, היה אפשר לראות את הדמות החשודה שסביר להניח שתתגלה בסוף הסיפור כג’ון קרמר, הרוצח הנוראי. ואז, לפתע, בדיוק כשגיבור הסרט אמר לתיירת חשופת השדיים שהוא בעצם שומר נאמנות לחברה שלו שנשארה בארצות הברית, הכל הפך חשוך.

אחת מהחברות של לילך צעקה. ואז התפוצצה מצחוק. “מה נסגר?”, הוא שמע את הקול של לילך שואל. או לפחות מה שהוא קיווה שהוא הקול של לילך. “הפסקת חשמל”, הוא ענה בקול הכי סמכותי ורציני שלו, “זה קורה לפעמים בקולנוע הזה. תשתיות דפוקות. בדרך כלל לוקח להם דקה להרים את הפקק ואז הכל מסתדר”. “וואו”, ענתה הבחורה-שהוא-קיווה-שהיא-לילך: “נראה שאתה ממש מבין בקולנוע הזה”. “אני הולך פה למלא סרטים”, הוא ענה. “מוזר שלא ראיתי אותך כאן קודם, גם אני הולכת למלא”, היא אמרה. “טוב, זה לא כאילו את רואה אותי עכשיו”, הוא ענה. וזה היה נכון. עד כמה שהוא ניסה, הוא לא הצליח לגרום לעיניו להסתגל לחושך. היא צחקה, ואחת החברות שלה אמרה “נו לילך, את לא כאן כדי לפלרטט. מתי חוזר כבר החשמל הזה?”. הוא חייך לעצמו. זו אכן הייתה היא, והבדיחה שלו, שנראתה לו די צולעת, תיתן לו את הפיק-אפ ליין שיעזור לו להתחיל לדבר איתה כשהסרט ייגמר. עכשיו רק שיחזור החשמל.

לילך וחברותיה המשיכו לדבר במשך עוד שתי דקות, כמו שאר האנשים באולם. מה עוד אפשר לעשות בחושך מוחלט, כשממתינים שהחשמל יחזור? אך אחרי שעברו חמש דקות וחשמל אין, אנשים התחילו להשתתק. “מה נסגר?”, שאל מישהו שישב באחת השורות הראשונות, “אין כאן איזה סדרן או משהו?”. אבל לא היה, או אם היה הוא בחר שלא לענות. גברת זקנה שישבה בשורה האחרונה (מה לקשישות יש לחפש בסרטי אימה? לאביב לא היה מושג, אבל הוא קצת העריך את זה) שאלה אם למישהו יש פנס. אותו בחור מהשורות הראשונות ענה שבדיוק נגמה לו הסוללה של הנייד. אנשים אחרים אמרו שאיזה קטע, בדיוק גם להם נגמה הסוללה. אביב בדק את האייפון שלו. גם הוא לא נדלק. להערכתו, עברו בערך 10 דקות.

“היי, אתה מאחורה”, הוא שמע את לילך פונה אליו: “לא אמרת שזה יחזור תוך שתי דקות?”. “אין לי מושג מה קורה”, הוא הודה, “אבל אני בטוח שזה יסתדר עוד מעט”. “תושיט רגע את היד קדימה, בסדר?”, היא אמרה. הוא לא כל כך הבין, אבל עשה מה שאמרה לו. ברגע שהיד שלו התרחקה מספר סנטימטרים מהעיניים הוא כבר לא ראה אותה, היא הלכה לאיבוד בחושך. בשלב מסויים הוא הרגיש ביד אחרת. קטנה יותר, חלקה יותר, ענוגה יותר. הוא נגע בה, והצטמרר. היד הקטנה תפסה את שלו, אחזה בה לרגע ואז לחצה אותה. “נעים מאוד”, לילך אמרה: “לילך”. הוא חייך ולא עזב לה את היד. “אביב”. היד שלה היתה חמה, נעימה, כל כך רכה. היא עזבה אותו. “חשבתי שזה לא מנומס שנדבר ואני לא אכיר אותך”. היא אמרה. “הנה אנחנו מכירים”, הוא אמר. “לילך נו, תסתובבי ותשבי נורמלי כבר, את תפלי ככה”, אמרה אחת החברות שלה. הוא שמע אותה מסתובבת בחזרה בכיסא, והבין שבכל השיחה הקצרה האחרונה היא ישבה על הכיסא הפוכה, עם גבה למסך ופרצופה מופנה אליו, כנראה על הברכיים. אם האור היה עולה באותו רגע, לו רק הוא היה עולה, הוא וודאי היה מסתכל ישר בעיניה. הוא התענג על הדמיון הזה לרגע. על הרגע האחד, שפוספס כשהאור לא עלה, בו המבטים שלהם היו מצלבים, אולי באותו זמן שהידיים שלהם היו זו בתוך זו, והם היו מחייכים ושניהם היו יודעים שזו אהבה ממבט ראשון.

או שלא. כנראה שלא. אהבה ממבט ראשון זו קלישאה שאפילו בסרטי האימה כבר נטשו מזמן, ובמציאות בטח רגע כזה סתם היה יוצר מבוכה וגימגומים ובושה לנסות לדבר שוב. ובכל מקרה, האור לא עלה. כבר 12 דקות, לפחות. “נמאס לי”, הוא שמע את הבחור מהשורות הראשונות אומר: “אני מנסה לגשש את דרכי החוצה! מי שיושב בשורה 4, בבקשה תרימו את הרגליים שאני אוכל לעבור בלי ליפול. ואם יש עוד מישהו שקם, שיגיד עכשיו, שלא אתנגש בו. מישהו? אף אחד? יופי. אני קם”. אביב שמע את הצופה האמיץ קם מהכיסא שלו. הוא שמע את הצעדים שלו, דביקים על רצפת אולם הקולנוע שהייתה מלאה בשומן-פופקורן שהתייבש. הוא שמע אותו מסנן “סליחה” מדי פעם, כנראה לאנשים אחרים שישבו בשורה שלו שזכו לקבל ממנו דריכה על הרגל. ואז, אחרי שנדמה היה שהוא סוף סוף הצליח לצאת מהשורה, הוא שמע אותו צורח.

“אהההההההההההההההההההההההההעעעעעעעעעעעע!!!!!”. הצרחה הדהדה לרגע באולם. אחריה היה שקט. ואחריה אותו קול של הצופה מהשורה הראשונה, רק חלש יותר וגבוה יותר. “אני לא… מבין… מה…”. ואז דממה. ואז, אחרי עוד כמה שניות, צעקות.

הצעקות עברו באולם כמו שרשרת. הם התחילו משורה הראשונה של אולם הקולנוע, זו הקרובה ביותר למסך. צעקה אחרי צעקה אחרי צעקה. לפעמים, בין צעקה לצעקה, נשמעו אנקות כאב או קריאות שבר מצד צופים אחרים. “מיכה?”, היה אפשר לשמוע קול של בחורה רוסיה, שוודאי ניסתה לדובב את החבר שלה, שישב לידה, וזה עתה סיים את צריחתו: “מיכה אתה בסדר? מיכה?”, ואז קולה של הבחורה הפך גם הוא לצעקה, “אאאאאאאאאהההעעעעעעע”, והיא השתתקה. הצעקות המשיכו משורה לשורה, כלפי מעלה. צופה אחרי צופה, שורה אחרי שורה, צעקה צעקה צעקה. האוויר התחיל להמלא בריח מתכתי.

בהתחלה אביב לא הבין מה קורה. כשהבין, חשב שזה קצת מוזר שלקח לו כל כך הרבה זמן לקלוט. הוא הרי אשף בסרטי אימה. אפילו היה חולם מדי פעם שהוא מככב בכאלה, מדלג במקצוענות מעל כל הסכנות, מצליח להבין לפני כולם מי הרוצח המשוגע ולהביס אותו, וכמובן נהנה בדרך מחזה נשי מזוייף שנחשף ישר לפניו. אך כשהצעקות התקרבו לשורה שלו הוא מצא עצמו משותק. מזל שלא התיישב בשורה הראשונה, כפי שהוא רגיל. הצעקות המשיכו והתקרבו לשורה שלו, והוא שמע את לילך וחברותיה מדברות. הקולות שלהן היו מהירים, שקטים, לחוצים. “זה בטח סתם יחסי ציבור לסרט. סתם, טריק כזה”, אמרה אחת מהן. “כן! הם עובדים עלינו!”, אמרה אחרת. לילך שתקה. אביב רצה להצטרף לשיחה, אבל מהר מאוד הבין שכל מה שיש לו להגיד זה שלא מדובר ביחסי ציבור. הוא קרא על הסרט הזה מלא באינטרנט לפני שיצא לקולנוע, וידע שאין שום תרגיל ושום דבר. מה שלא יהיה שהולך סביבם – זה אמיתי. עם הידע הזה, הוא החליט, עדיף כבר לשתוק. אז הוא שתק, ושרשרת הצרחות הלכה והתקרבה לכיוונו.

כשהצרחות הגיעו לשורה שלפניו, אביב עוד הספיק לדמיין כיצד הוא מנזק לשם, מגן על לילך בגופו, לוקח אותה איתו לחוף מבטחים. אבל לא. הגוף שלו היה דביק מזיעה, הרגליים שלו רעדו מפחד, ולדעתו הרטיבות הלא נעימה שהוא הרגיש במכנסיים היתה שתן. איפה הוא ואיפה גיבורי הסרטים שהוא כל כך אהב. לאט לאט הוא התחיל לזהות את קולותיהן של החברות של לילך, שהתחילו לצרוח בעצמן. אחת אחרי השניה, עוד צעקה ועוד צעקה, והוא כמעט לא שם לב ששרשרת הצעקות דילגה על לילך. איכשהו הצעקות עברו מהחברה שישבה לימינה היישר לזו שישבה לשמאלה. או שאולי הוא רק דמיין את זה? הוא שקל לשאול אותה אם היא בסדר, אבל הצעקות לא פסקו. עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, לאורך כל השורה בה ישבה לילך – ואז בתחילת השורה שלו.

הצעקות התקרבו במהירות מסחררת. האוזניים שלו התחילו לכאוב. כשהוא שמע את הבחור שישב במושב הסמוך לו צורח הוא כמעט והתעלף. ואז הוא הרגיש את כל משקל גופו של הצופה שלידו נופל לו על הכתף, ונוזל חם מתחיל לנזול לו על כל הבגדים. אביב עצם את עיניו, וחיכה לתורו. תורו לא הגיע. במקום זה, הצופה שישב בצד השני שלו צרח. ולפתע גם הוא צנח על הכתף השנייה שלו, ואותו נוזל חם, עם ריח מתכתי שגרם לו לרצות להקיא, נשפך עליו גם משם. הוא החניק את הקיא, המשיך לעצום עיניים וניסה להתכווץ כמה שאפשר במושב. לא היה לו מושג אם דילגו עליו בכוונה, או שפשוט היה לו מזל – והוא לא התכוון לנסות ולברר. פשוט לשבת ולרעוד מפחד ולחכות שזה יעבור.

כעבור עשר דקות זה נגמר. שרשרת הצעקות נפסקה עם האישה הזקנה שישבה בשורה האחרונה. רגע לפני שתורה הגיע היא צעקה “עברתי את היטלר, אעבור גם אותך!”, אבל אז היא התחילה לצרוח כמו כל השאר. ואז, כשקולה נדם, האולם חזר להיות שקט. עברה דקה. עברה עוד דקה. בשלב מסויים אביב התחיל לאבד את תחושת הזמן, עד שבשלב מסויים, אחרי מה שנראה לו כמו מיליון שנה, הוא שמע לחישה. “א… אביב? אביב, אתה עדיין כאן?”.

זו היתה לילך. הוא לא דמיין. מי שדילג עליו דילג גם עליה. “כן. כן, אני בסדר.”, הוא ענה. “מה לעזאזל קרה?”, היא לחשה. “אני… אני לא יודע”. הם שתקו לרגע, ואז הוא שמע אותה נעה בכיסא שלה. “תחזיק לי את היד שוב?”, היא שאלה. הוא הושיט את ידו קדימה. היא היתה רטובה, חמה, מסריחה מהריח המתכתי. כשמצא את היד של לילך ממתינה לו בחושך, הוא אחז בה בחוזקה. גם היא היתה רטובה, סביר להניח מדם חברותיה, אבל עדיין, ברגע שהוא נגע בו הוא הרגיש את אותה צמרמורת, כמו בפעם הראשונה. הם נשארו ככה, יד ביד, כמה דקות נוספות, עד שאביב העז לדבר שוב. “אני חושב שהוא הלך. מי שעשה את זה, אני לא חושב שהוא כאן יותר”.

הוא ניסה לעזוב לה את היד, אך היא לא הסכימה. “לא. אל תשאיר אותי לבד”, היא אמרה. הוא הידק את אחיזתו. “בסדר. אבל אנחנו לא יכולים להשאר פה לנצח. אנחנו צריכים לנסות לצאת מפה. איכשהו”. “אני לא חושבת שאני מסוגלת לזוז”, היא אמרה. “אני אעזור לך”, הוא אמר. הוא קם מהכיסא שלו, ודי נגעל מהנוזל החם שהתחיל לנזול מחדש בעקבות שינוי התנוחה, על ודרך המכנסיים שלו, כל הדרך לכפות רגליו ולרצפה סביבו. החולצה שלו נדבקה לו לעור, שילוב של זיעה ומה שהוא תיאר לעצמו שהוא דם. הבחילה חזרה ובגדול, אבל איכשהו הוא הצליח להשאיר את כל האוכל בתוך הקיבה. להקיא לידה כשהם סוף סוף התקרבו יהיה מביך לאללה, הוא חשב, ואז עצר לרגע ולא האמין שהוא חושב דבר כזה בזמן כזה. “לילך, אני הולך לעזוב לך את היד רק לשנייה, בסדר?”, הוא אמר. “למה?”, היא שאלה. “אני לא יכול עם כל הדם על החולצה שלי. אני לא מסוגל להתמודד עם זה. אני אוריד את החולצה ומייד אחזיר לך את היד, בסדר?”. היא עזבה את היד שלו. “אתה מבטיח?”, היא שאלה – אך עד שהיא סיימה לשאול הוא כבר הוריד את חולצתו, זרק אותה הצידה וחזר לאחוז בה. “הנה. אני עדיין כאן”, הוא אמר, ואז הוסיף בביישנות: “רגע, אני אעבור לצד שלך”.

הוא קם מהכיסא, ניסה להתעלם מהשלוליות הדביקות על הרצפה, וניסה לדמיין דרך החושך את מבנה האולם. כמה סנטימטרים הפרידו בינו ובין הכיסא לפניו, של לילך. הוא גישש עם הידיים, הבין איפה נמצאת לילך, הרים רגל אחת ואז עוד אחת, העביר את גופו בצורה מגושמת מעליה, הסתובב ונעמד מולה, בשורה שלה. גם היא קמה מהכיסא. הם עמדו צמוד צמוד, עדיין מחזיקים זה את ידו של זו. דרך ריח הדם המתכתי הוא הצליח לזהות ריח מתוק של בושם, הריח שלה. היא חיבקה אותו, קרוב קרוב. הוא חיבק בחזרה. איכשהו אף אחד מהם לא בכה, אבל היה די ברור ששניהם רוצים לעשות את זה. “אנחנו צריכים לצאת מכאן”, הוא אמר. “אני יודעת,” היא ענתה, “אבל אני מפחדת”. “נעשה את זה ביחד. צעד אחרי צעד. אם שרדנו עד עכשיו – נשרוד גם את הדרך החוצה”.

לפני שהם הספיקו להתחיל ללכת, החשמל חזר. בהתחלה חזרה תאורת החירום. אז חזר המקרן, שהמשיך להקרין את הסרט מהמקום בו הוא הפסיק. הבחור הנאה בדיוק ננעל בחדר שלו, הבחין בגז מסתורי שהתחיל לזלוג מפתחי האיוורור, התעלף והתעורר רק כדי למצוא את עצמו קשור למכשיר עינויים. איכשהו, זה כבר לא היה כל כך מפחיד.

האור מההקרנה איפשר לו לראות את לילך. שיערה ועורה היו מוכתמים בדם, אבל היא עדיין היתה נורא יפה. אביב שוב חשב שהוא בטח סוטה, שלחשוב על דברים כאלה על בחורה שהוא לא מכיר, בטח ובטח כשהיא רועדת לו בידיים מכוסה בדם של החברות הכי טובות שלה, זה לא לעניין. אבל המחשבות האלה התאדו כשהיא הסתכלה עליו בחזרה וחייכה. הוא התמקד בפרצוף שלה, ולא רצה להסיט ממנו את מבטו אף פעם. לא רק כי היא היתה כל מה שהוא אי פעם רצה בבחורה – אלא בגלל שהוא ידע שאם הוא יסתכל לצדדים הוא יראה את כל הזוועה ששררה באולם הקולנוע סביבם. לילך לא הזיזה את מבטו מפרצופו, והוא תיאר לעצמו שהיא מרגישה אותו דבר.

המבט בעיניים הירוקות שלו ווידאו את מה שהוא כבר ידע, עמוק בתוכו: היא לא הרוצחת. אין סיכוי. לרוצחים אין מבט כזה מפוחד, כזה פגיע, כזה כובש בעיניים. היא קורבן. בדיוק כמוהו. אבל הם עדיין בחיים, עוד יש להם סיכוי לשרוד את סרט האימה הזה. “נעשה את זה ביחד”, הוא אמר לה שוב, “אל תסתכלי הצידה, אל תסתכלי למטה, תסתכלי רק עליי. פשוט נלך ככה, מחובקים, הצידה נסתכל זה בזו, עד היציאה. נעבור את זה ביחד”. היא התקרבה אליו יותר, נשימתה כבדה. “אתה באמת חושב שנצליח לעבור את זה?”, היא שאלה, וחיבקה אותו חזק יותר.

פתאום הוא הרגיש את החולצה שלה מתחככת על העור שלו. הם היו מחובקים קרוב, הוא בלי חולצה, היא עם. הוא הרגיש אותה נושמת. כמו החולצה שלו מקודם, חולצתה של לילך היתה ספוגה בדם וזיעה, אבל זה זו לא היתה תחושת החיכוך והרטיבות המוזרה על חזהו החשוף שפתאום גרמו לו להצטמרר. זו היתה ההבנה. הפטמות שלו הזדקרו, לא רק בגלל הקור של המזגן. בפעם השניה באותו ערב הוא תהה איך הוא לא קלט זאת קודם. איך הוא לא עצר את עצמו בזמן. הרי הוא יודע יותר טוב מכולם מי אף פעם לא שורד את הסרטים האלה. ואז הוא נשם נשימה עמוקה. “אני חושב שאת תהיי בסדר גמור”, הוא אמר, הסתכל לה בעיניים ולא התחרט על דבר.

Comments

comments