מה זה פה, שני סיפורים רצופים על מחלות? ובכן, כן. כי הייתי חולה רוב השבוע (לא משהו רציני, תודה ששאלתם), וכשסוף סוף הבראתי אז הדבר היחיד שיכולתי לכתוב עליו זה מחלות. בניגוד לסיפור הקודם, לעומת זאת, ניסיתי לשחק פה עם סגנון כתיבה אחר וטון שונה לגמרי של דברים. ככה נולד “מגע”, סיפור הרבה פחות מדכא מ”ישו” של שבוע שעבר, אבל מצד שני הרבה יותר מוזר. שוין. ככה זה.

המחלה מנעה ממני להקליט את הפודקאסט הנלווה הראשון של הפרוייקט. עכשיו אני כבר מרגיש הרבה יותר טוב, ואקליט פרק ראשון על שני הסיפורים בהקדם.

הסיפור אחרי הקיפול, שנמצא אחרי התמונה. תהנו.

Creation_of_Adam_(Michelangelo)_Detail

02. מגע

שפעת. רק שפעת. מה זה עוד יכול להיות? זה שיא העונה, כל החברים מסביב חולים, היו לו אלף ואחת דרכים להידבק וגם התסמינים – בול שפעת. כאב ראש, גודש באף, חום שמתקרב ל-38 אבל אף פעם לא עובר את המספר הזה. הכי שפעת. קצת אקמול והרבה מנוחה וזה יעבור לבד. אפילו רופא כבר לא צריך לראות. ולמרות כל זה, משהו עמוק עמוק בתודעה של רועי סימן לו שהוא צריך לפחד. הוא לא ידע למקם את מקור ההרגשה הזו, אבל ידע שזו תחושה שורשית כזו, שמשתלטת על כל הגוף והראש בידיעה כמעט וודאית: זו לא שפעת. מה שיש לך הולך לשנות לך את כל החיים.

“תרגע”, אמר לו הבוס שלו ביום בו הוא התקשר להודיע שהוא נאלץ להשאר בבית כדי לנער את הוירוס, “העולם לא יקרוס אם לא תהיה במשרד כמה ימים”. “אבל בוס”, הוא אמר: “יש מלא תיקים לסגור, ומלא לקוחות ששלחו שאלות, ו… תקשיב, לפחות תגיד לאסנת שתעבור על המיילים שלי ותראה שאין משהו דחוף, ובמקרה הכי גרוע תעבירו לי”. “אנחנו לא נעביר לך שום דבר. תנוח. זו פקודה”. “אתה לא המפקד שלי”. “אני הבוס שלך. עכשיו לך לישון”. “כן, בוס”.

ביום השלישי למחלה החום התחיל לרדת. ברביעי כאב הראש נעלם. בחמישי הוא כבר הרגיש בריא לגמרי. הוא הבין זו ברגע שפקח את העיניים בשבע וחצי אפס אפס בבוקר. תחושת הכבדות המעצבנת של המחלה כבר לא שכנה בו, הוא סוף סוף היה חופשי. או לפחות חופשי עד שייראה את ערימת העבודה שנערמה לו בימי המחלה האלה. הוא חייב לחזור לעבודה בהקדם. יחד עם זו, ההרגשה הקודמת, המאיימת, דווקא נשארה. היא עדיין הייתה שם. אבל זה בסדר, או ככה לפחות הוא חשב לעצמו, הוא יטפל בזה אחר כך. קודם כל יש דברים חשובים יותר שצריך לעשות. כמו למשל לנטרל את השעון המעורר, זה שהעיר אותו לבוקר הבריאות הראשון שלו אחרי מתקפת השפעת הנוכחית.

השעון המעורר, כתמיד אצל רועי, הוא בעצם אפליקציית השעון המובנית באייפון. מי בכלל משתמש היום בשעונים אמיתיים. מישהו בכלל יודע איפה קונים כאלה? רועי בהחלט לא ידע. הוא קם מהמיטה, חייך לעצמו כשהבין שלראשונה מזה ימים הקימה הזו לא מלווה בכאב ראש מעצבן של חום, צעד כמה צעדים לכיוון השידה שבקצה החדר, הרים את האייפון המרעיש והרוטט ולחץ באמצעות האצבע שלו, כמו בכל יום, על כפתור ה”הפסק צלצול”.

כלום.

הצלצול המעצבן המשיך, כאילו כלום לא קרה. רועי ניסה שוב אך עדיין, כלום. המכשיר לא הגיב. לא משנה כמה פעמים לחץ. צלצול השעון המעורר, על פי ההנחיות שהוגדרו לו מראש, רק הלך והגביר את עוצמתו. רועי עיוות את פיו כשהבין שכאב הראש ממנו חשב שנפטר הולך לחזור ובגדול, אז הוא עשה את הדבר הסביר הבא: ניסה לכבות את האייפון. אולי ריסטארט יפתור את התקלה הזו. לחיצה ארוכה על כפתור הנעילה העלתה, כרגיל, את מסך הכיבוי של המכשיר. החלק את האצבע לסגירה. רועי החליק. כלום לא קרה. לפחות צלצול השעון המעורר פסק, בעקבות עליית מסך הכיבוי, אבל המכשיר לא כבה. עוד החלקה ועוד החלקה, ושום שינוי. רועי זרק את הטלפון על המיטה בתסכול. דקה אחר כך חזר אליו. הוא רצה להתקשר לבוס שלו, לשאול אם הוא צריך להגיע או שזה בסדר שינצל עוד יום מחלה אחד כדי לנוח, אבל כמו מקודם הטלפון לא הגיב בשום צורה.

טוב, כשאין ברירה אין ברירה, ואם הטלפון לא עובד אז אפשר תמיד לשלוח מייל. את המחשב הנייח הישן שלו רועי כבר מזמן החליף בלפטופ, ואת הלפטופ החליף לפני כמעט שנה בטאבלט אנדרואיד יקר ומושקע, “אותו הכח בעשירית המקום” כפי שסיפר לו אז המוכר. ובהחלט, הטאבלט הזה עשה לו יופי של חיים. אפשר לקחת את האינטרנט איתך לכל מקום, בלי הסירבול (היחסי, אבל עדיין, סירבול) של הלפטופ. לשירותים למשל. ובאמת, אחרי שרועי אסף את הטאבלט, שהיה זרוק על הספה בסלון, הוא נכנס איתו לשירותים. אחרי שהוריד מכנסיים והתיישב על האסלה הקרירה הוא לחץ על כפתור הבית של הטאבלט, מה שגרם למכשיר להציג בפניו גריד של נקודות ולבקש ממנו שיצייר את קוד האבטחה שלו. הוא עשה זאת. צורת ר’ קטנה בפינה הימנית עליונה של רשת הנקודות.

כלום.

במקום לראות קווים קטנים מתגבשים במקום שהאצבע שלו עברה עליו, הטאבלט נשאר דומם, התמונה לא השתנה. הוא ניסה עוד כמה פעמים. עוד כלום. כלום עד שמסך המכשיר החשיך כשהטאבלט החליט שהוא צריך לחזור למצב שינה. רועי קינא בו. גם הוא קצת רצה לחזור למצב שינה. אבל לא, משהו מוזר קורה, ממש מוזר, ורועי הכיר את עצמו וידע שהוא לא יצליח להרגיע את עצמו עד שיבין מה בדיוק. הוא עצם את עיניו, לחץ על קיבתו, סיים את מה שהיה לו לסיים, הוריד את המים ויצא במהירות מהשירותים.

“משהו לא בסדר איתי, דוקטור”, הוא אמר כעבור כמה שעות לרופא שלו (הוא קרא לו “דוקטור” לא מתוך נימוס, פשוט כי שכח איך באמת קוראים לו). “אתה לא בדרך כלל מאלה שישר שולחים מייל? לא נראה לי שאי פעם ראיתי אותך בכלל במרפאה”, ענה לו דוקטור דן פיינברג (זה היה השם שלו). “זה העניין דוקטור. אני לא מצליח ל… ואל תצחק עליי עכשיו, אבל מאז הבוקר אני לא מצליח לגעת במסכי מגע”. “מה, אתה מתחשמל מהם?”. “לא. אני יכול לגעת בהם, פיזית אני נוגע, אבל לא קורה כלום. הם לא מגיבים אליי. פספסתי כבר שלוש שיחות ועשרים הודעות וואסטאפ, דוקטור, אתה חייב לעזור לי!”. דוקטור פיינברג חשב רגע, ואז ענה: “קראתי פעם שמסכי המגע האלה עובדים על איזו תגובה חשמלית. היד שלך סוגרת איזה מעגל חשמלי או שדה מגנטי או משהו כזה עם מסך המגע וככה זה יודע שאתה נוגע בו”. “זה מה שלימדו אותך באוניברסיטה, דוקטור?”, ערן לא הצליח להסתיר את הזילזול העמוק שהוא חש כלפי כל מי שלא הבין מספיק בטכנולוגיה. הדוקטור לא נעלב. רק צחק. “למדתי רפואה חביבי, רפואה, לא הנדסת חשמל. אבל בכל זאת. אני מניח שהמחלה שיבשה לך את השדה המגנטי, או את המעגל החשמלי או משהו”. “וזה לתמיד ככה?”. “אני לא יודע. אני רק רופא משפחה. אתה צריך ללכת ל… לא יודע. רופא חשמל? יש דבר כזה רופא חשמל?”. “אני לא יודע! דוקטור, זה חמור!”. “זה לא נשמע לי משהו מסכן חיים. ואולי זה יעבור כלעומת שבא, אולי זה סתם משהו בזמן החדש של השפעת שמסתובב החורף”. “דוקטור זה לא עוזר לי! תעשה משהו, אני מפספס פה שיחות עבודה!”. דוקטור פיינברג הוציא את פנקס המרשמים מהכיס הקדמי של חלוק הרופאים שלו. “אני יכול לרשום לך אנטיביוטיקה. או ימי מחלה. מה אתה מעדיף?”.

הוא העדיף ימי מחלה. רק זה היה חסר לו. לבוא לעבודה ולהסביר לבוס שלו בפנים למה הוא לא עונה לו לשיחות ומתעלם ממיילים. עדיף לדחות את הקץ הזה עד כמה שניתן, ואולי באמת, כמו שהדוקטור אמר, זה יעבור. התסמינים האחרים של המחלה עברו, למה לא זה? כדי לוודא שהאייפון שלו לא יעיר אותו כל בוקר הוא פשוט לא החזיר אותו למטען, מה שגרם לו לזלול את כל הסוללה תוך שעות ספורות ולהכבות. את הטאבלט רועי דחף עמוק לתוך מגירה. כשהדברים האלה מאחוריו, הוא נכנס למיטה, משך את שמיכת הפוך מעל לראשו והתכוון לישון לפחות עד שהעניין המוזר הזה יעבור.

כעבור כמה דקות פעמון הדלת של הדירה שלו צילצל שוב ושוב בעצבנות.

אגם עמדה מחוץ לדלת, שיערה פרוע כתמיד, פיה מעוקם בזווית עצבנית. “מה זה הקטע הזה שאתה לא עונה לי כל היום?”, היא שאלה. “אל תשאלי”, הוא ענה לה. “זה כבר בטוח?”, היא שאלה. הוא חייך והנהן. היא התנפלה עליו בנשיקה סוערת. הם לא היו ביחד הרבה זמן, קצת פחות משלושה חודשים, אבל הזמן עם אגם תמיד הרגיש לרועי קצת חלומי. כשהיא היתה מגיעה הוא תמיד היה מרגיש כאילו נכנס לעולם אחר, בו השעון מתקתק בקצב אחר והרגשות עובדים בפול ווליום וזה לגמרי לגיטימי לבזבז ימים שלמים במיטה. אבל אז היא היתה הולכת, כי הם עדיין לא גרו ביחד כמובן, והשעון היה חוזר לקצב הרגיל, ופתאום זמן מיותר במיטה נראה לו מבוזבז, והוא היה חוזר במהירות לעיסוקיו ועבודותיו והודעותיו ומיילייו.

להפתעתה, אחרי שהלשונות שלהם נפרדו והוא משך אותה ביד אל תוך דירתו, הדבר הראשון שביקש ממנה היה הסלולרי שלה. אחרי שבוע שלא נפגשו (כדי שלא תדבק. מה אשמתה שהוא חולה?) היא ציפתה שהוא ימשיך למשוך אותה, באותה תנועה, אל חדר השינה. “הפלאפון?”, היא שאלה. “הסלולרי. פלאפון זה שם של חברה. אבל כן. תביאי רגע”. היא הוציאה את הסלולרי שלה, סמסונג גלקסי ישן, מהתיק והושיטה לו. “מה, אתה מחפש אם יש תמונות חדשות של בחורים אחרים? הבטחתי לחכות לאחרי השפעת ובאמת חיכיתי!”, היא אמרה בחיוך שקיוותה שיצא מפתה, ואז הוסיפה, בקול שקט יותר: “אבל אני לא אצליח לחכות עוד הרבה יותר זמן, אז, אתה יודע, תמהר”.

הוא לא היה צריך יותר מחמש שניות כדי לאמת את חששותיו. גם הגלקסי לא הגיב למגע שלו. בדרך חזרה מהרופא הוא ניסה לעבור גם בכספומט כזה עם מסך מגע ולא הצליח לגרום למכשיר הדבילי הזה להוציא בשבילו כסף. האבחנה של הרופא הייתה קצת משונה אבל גם נכונה. הוא זרק את הגלקסי בחזרה לתיק שלה, ואז הסתכל עליה, מחייכת, וזרק את התיק על הריצפה. הוא הושיט לה את היד ולקח אותה אחריו למיטה.

בין השמיכות, אחרי שסיים להפשיט אותה ולהתפשט בעצמו, הוא עצר לרגע. הם שכבו מילמיטרים ספורים זה מזה, הוא הרגיש את כח המשיכה של גופה משפיע עליו, גורם לו לרצות לקפוץ עליה, אבל קצת חשש לעשות את זה. היא הרגישה את הפאוזה. “אתה מרגיש טוב?”, היא שאלה. “בטח”, הוא ענה. “לא, כי אם שיקרת לי ואתה עדיין לא בריא, אז אני הולכת להרוג אותך אם אני נדבקת”. הוא חשב שנייה ואז, פתאום, שם לב למשהו שהיה קצת אחר מאז שהיא נכנסה אליו הביתה. זה הקצב של השעון, זו העזות של הרגשות, אלה כל הדברים שבזמן שגרה נראו לו כל כך קיצוניים כשהם היו ביחד. פתאום כל אלה כבר לא היו חריגים, לא היו יוצאים מהכלל. להיפך. היא שכבה לידו, עירומה, יפה, נושמת, והכל הרגיש לו טבעי. הוא הושיט אצבע, ונגע ברכות בחזה שלה.

הוא הרגיש אותה נפתחת בפניו.

Comments

comments