את הסיפור הראשון במסגרת “52 סיפורים ב-2015″ סיימתי לכתוב לפני דקות ספורות, עם חום של 38.2 מעלות. זה אמנם עזר לי טיפה להזדהות עם אחת הדמויות בסיפור, אבל וודאי לא עשה חסד עם הפסקאות האחרונות שלו. לרגע שקלתי לדחות את הפרסום למחר, לתת לעצמי צ’אנס לעבוד עליו עם חום נמוך יותר, אבל אז אמרתי לעצמי שאם כבר עכשיו, פחות משבוע אל תוך הפרוייקט, אתחיל לפספס דדליינים אז אין לי שום סיכוי להמשיך איתו.

אז הנה הוא כאן, “ישו”. אם אהיה מספיק בריא אז אני מקווה להקליט את הפודקאסט הנלווה שלו ביום שלישי-רביעי. הסיפור הבא יפורסם במוצאי שבת הבאה. הרגישו חופשיים לקרוע אותי בתגובות.

6950371410_7f5266e756_z

01. ישו

בחדר ההמתנה של דוקטור פיינברג, הבין עמנואל שהגוף שלו תמיד נופל לכאבים קטנים כשהוא נמצא במרפאות. בדרך כלל הוא אדם בריא. מלבד שפעת קלה פעם בשנתיים ואלרגיה לבוטנים הגליון הרפואי שלו לא כולל שום דבר יוצא דופן, או לפחות לא כלל עד עכשיו. ובכל זאת, כל פעם שהוא נכנס לתוך משרד של רופא, תוקפים את גופו כאבים קטנים ומציקים. פה כאב ראש קטן, שם ברך שמתחילה לפעום בכאב עמום. כאילו הגוף שלו יודע שזה הזמן לבדיקת תחזוקה שגרתית, ושצריך להדגיש את כל המגרעות הקטנות כדי להיפטר מהן בטרם עת. לא הפעם. עמנואל נאנח. הוא עצם עיניים וסרק את גופו לכאבים קטנים. כלום. הכל הרגיש רגוע ושלו. מלבד כאב הראש הרצחני שלא עזב אותו כבר שבועיים.

עמנואל פקח את עיניו. המרפאה של פיינברג, אחד האונקולוגים המבוקשים ביותר ברפואה הפרטית, כללה שני חדרי טיפול נפרדים, שחוברו ביניהן במשרד הפרטי שלו. כשמפגש של 30 דקות עולה 1,200 שקל ואין שום אפשרות לחרוג מפרק הזמן הזה, נוצר מצב בו לוח הפגישות מסודר ומתוקתק, וכל פציינט מחכה בסבלנות בחדר הטיפול הפנוי בזמן שזה שהגיע לפניו מטופל בשני. כשמגיעים לחומרה כזאת של מחלה, עמנואל חשב לעצמו, לפחות כבר אפשר להרשות לעצמך ללכת לרופאים ללא להתייבש שעות בחדרי המתנה. וזה חסד גדול, כי כששעון החול הולך ומתרוקן והגוף הולך ונאכל, המתנה הופכת לפעילות שמרגישה כמו ביזבוז הזמן הגדול ביותר בעולם.

בשעה שש אפס אפס בדיוק נפתחה דלת העץ, ודוקטור פיינברג נכנס לחדר. הייתה לו כיפה צבעונית קטנה על הראש, משקפיים עם מסגרת חצי-שקופה שוודאי עלתה מחיר של עשרה פגישות פרטיות כאלה, ושפתיים דקות וסגולות. המזכירה דאגה שהתיק הרפואי של עמנואל כבר יהיה פתוח במחשב, ודוקטור פיינברג פנה לבחון אותו עוד לפני שאמר לו שלום. הוא הביט במסך, סרק במהירות את הנתונים, הנהן כמה פעמים בפה עקום ולבסוף, סוף סוף, היישיר מבט לעמנואל. “מה אני יכול לעשות עבורך?”, הוא שאל. המבט שלו היה מנומס, אבל קר וחסר רגש, כמו שרק מבט של רופא שמטפל בחולים סופניים יכול להיות. עמנואל חשב לרגע על דיקלה. היא בדיוק סיימה התמחות באונקולוגיה כשהם נפרדו, והוא ידע שזה נגמר ביניהם אחרי שבלילה אחד היא הסתכלה עליו במבט המדוייק הזה. לרגע הוא תהה איפה היא היום, האם היא אולי מכירה את הפיינברג הזה. הוא חשב שהוא שמע כמה מכרים מדברים עליה לפני כמה חודשים, אומרים שהיא זכתה באיזה פרס, אבל אולי הוא מתבלבל עם מישהי אחרת? כל כך קשה לחשוב עם כאב הראש הזה. דוקטור פיינברג קטע את זרם המחשבות בכחכוך גרון, ועמנואל העביר לו מעטפת נייר לבנה. “זה ה-MRI שעשו לי שלשום. כל מי שראה אומר שאין סיכוי וזה עניין של שבועות, אבל חשבתי שאולי אתה תראה משהו שהם לא ראו”. פיינברג הנהן, פתח את המעטפה והוציא ממנה ערימה עבה של צילומים. הוא בחן את חלקם מול מנורת הפלורסנט בתקרה ובחר שלושה מהם, אותם הוא תלה על לוח-אור בקיר שמאחורי השולחן שלו.

עמנואל המתין בסבלנות כשדוקטור פיינברג בחן את התמונות. דרך העיניים שלו, הצילומים האלה נראו כמו תמונות שחור-לבן של משהו לא ברור. בבית החולים ניסה הרופא הצעיר להצביע איפה בדיוק נמצא הגידול שאוכל לו לאט לאט את המוח, אבל לעמנואל הנקודה הלבנה הזו נראתה כמו עשרות נקודות לבנות אחרות שמפוזרות ברחבי הצילום. פיינברג, לעומת זאת, ידע בדיוק לאן להסתכל. עמנואל בחן אותו בסקרנות, ניסה לקרוא את תנועות גופו כדי לדלות מהם, אולי, שביב של תקווה. זו היתה הסיבה שהוא שם לב כשגופו של דוקטור פיינברג נדרך לפתע, כאילו כל שריריו נתפסו. הוא קירב את ראשו ללוח האור, סינן משהו לא ברור דרך השפתיים הסגולות ואז הוציא מאחת המגירות זכוכית מגדלת, דרכה הוא הסתכל במשך דקה ארוכה על חלק מסויים בצילום. לבסוף הוא פנה לעמנואל. “אתה צוחק עליי, נכון?”, הוא שאל. בעיניים שלו היה זיק של עצבנות, שאמנם הייתה טובה יותר מהמבט המנומס והקר, אבל עדיין לא מה שאתה רוצה לראות אצל הרופא שלך. “מה?”, עמנואל שאל. “זו בדיחה? כי אם כן זה לא מצחיק אותי”. דוקטור פיינברג שלח יד לכיפה שעל ראשו, ואז הסיר בכעס את הצילומים מלוח האור. “לא מצחיק אותי בכלל!”.

“דוקטור”, עמנואל אמר וקם במהירות מהכיסא שלו, תנועה מהירה שעלתה לו בסחרחורת בלתי נסבלת, תופעת לוואי שהוא היה אמור לצפות לה אבל עדיין תפסה אותה בהפתעה בכל פעם מחדש. הוא התייצב בעזרת גב הכיסא, והמשיך לדבר: “דוקטור, באמת שאין לי מושג על מה אתה מדבר”. פיינברג נחר בבוז דרך אפו. “מי שלח אותך לכאן? דוקטור טבנקין מאיכילוב? תגיד לו שזו שערוריה, שאפשר להדיח אותו על דבר כזה”. “אני לא יודע מי זה טבנקין. אני לא יודע על מה אתה מדבר”. פיינברג זרק את זרועותיו לאוויר. הוא החזיר בתנועות גסות את אחד התצלומים ללוח האור, והצביע על נקודה מטושטשת במרכז הצילום. “אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר! איך עשיתם את זה בכלל? פוטושופ?”. “פוטושופ? דוקטור, זו הדפסה מבית חולים. משלשום. באתי אליך כי קראתי עליך את הכתבה במוסף, כי כתבו שם שאתה רואה דברים שאחרים לא רואים בצילומים ושכבר הצלת חיים של עשרות חולים שרופאים אחרים לא נתנו להם סיכוי.” אם עמנואל קיווה שהחנופה הזאת תרגיע את הדוקטור, הוא התאכזב לראות שזה הוביל לתוצאה הפוכה. העיניים של פיינברג התכווצו, והשפתיים שלו התחילו לשנות את צבען לאדום בוהק. “מצחיק מאוד!”, הוא צעק, “רואה משהו שרופאים אחרים לא רואים! חה חה חה! הקנאה תהרוג את טבנקין יום אחד. תחזור אליו ותגיד לו שאני לא אעבור על זה בשתיקה! האל הוא עדי, על הטעות הזו ידיחו אותו מבית החולים. תגיד לו את זה. עכשיו עוף לי מהמשרד!”. עמנואל התחיל לגמגמם תגובה, אבל פיינברג קטע אותו בקול רם: “עוף כבר!”. חסר מילים, ועם כאב ראש הולך וגובר, עמנואל יצא מהמרפאה.

***

כשחזר לביתו, עמנואל התרווח על הספה הדו מושבית בסלון, ושחרר אנחה ארוכה. הוא הסתכל בחיבה על הדירה הקטנה שלו. שני חדרים דחוסים וצפופים, אך לגמרי מספקים לדייר אחד. הפרידה מדיקלה הבהירה לו שהוא בעצם מעדיף להיות לבד, לפחות לתקופה. התקופה הזו נמשכה כבר כמעט עשור. בדיעבד, אולי זו היתה החלטה רעה. לקראת הסוף, לבד בדירה, לא היה מזיקה לו שותפה לדרך, אבל מאיפה הוא יכל לדעת שיהיה לו כל כך מעט זמן? 36 זה גיל צעיר מדי למות לבד. מי חושב על זה בכלל.

הוא סרק בעיניו את מעט החפצים שיש לו. טלוויזיה גדולה, 55 אינץ’, שהוא קנה רק לפני שנתיים. ספרייה קטנה של סרטי DVD שהוא אהב במיוחד. שולחן של איקאה, מפוצץ בעיתוני סוף שבוע שהוא אף פעם לא טורח לזרוק לפח המחזור. מכשיר אייפד מהדגם האחרון, שנקנה במטרה להעביר אליו את כל ספריית הספרים והמוזיקה שלו. לא יותר מדי רכוש, בדיוק למידותיו, מספיק כדי להפוך את החיים לנוחים יותר. לא רחוק היום בו הוא יעזוב את הדירה הזו ולא יחזור. הוא ידע את זה, ידע שכל פעם שהוא יוצא לעוד בדיקה בבית החולים יש סיכוי שלא יחזור הביתה. כל הרופאים, מלבד פיינברג שזרק אותו מהמרפאה בלי לספק הסברים, כל הרופאים האחרים אמרו שאין סיבה לנתח, להתחיל הקרנות או כימותרפיה. זה כבר לא יעזור. פשוט לחכות בסבלנות, לנצל את מה שנשאר. עמנואל ידע שהוא אמור להעריך את הזמנים האלה, בהם כאב הראש עדיין ברמת הנסבל, אבל כשהוא ישב לבד בסלון, בוהה בטלוויזיה הכבוייה מולו, הוא פשוט הרגיש שגרה.

הוא עצם את עיניו לרגע, אולי לתפוס תנומה שתשכיח קצת את כאב הראש, כשהטלפון שלו צילצל. בהתחלה הוא לא זיהה את הצלצול. מי מתקשר לקו הבזק? הוא קם במהירות מהספה, כמעט ונפל מהסחרחורת, ולבסוף הצליח לשלוף את מכשיר הטלפון הקווי הישן שלו, שעמד מכוסה אבק על אחת השידות. עמוק עמוק בפנים הוא קיווה שזו דיקלה. אולי היא שמעה איכשהו, אולי היא רוצה להפרד. “הלו?”, הוא שאל בקול חלש. “שלום. מר דרוקר?”, ענה קול גברי מהצד השני של הקו. “מדבר”, הוא ענה ואז הוסיף: “תקשיב, אם זה סקר או משהו, אני לא ממש יכול…”. “מר דרוקר”, קטע אותו הצד השני: “מדבר דוקטור דן פיינברג. אני חושב שאני חייב לך התנצלות”.

***

שעתיים מאוחר יותר, דוקטור פיינברג דפק בדלת דירתו של עמנואל. את הזמן הזה הוא בילה בסדר ונקיון. אפילו ירד לזרוק, בקושי רב, את ערימת העיתונים. מי היה מאמין שייצא לו לסדר את הבית פעם נוספת. פשוט לא נראה לו הגיוני שיגיע אליו הביתה איש מכובד כמו פיינברג וימצא שהוא הגיע לדירה קטנה, מלאת בלגאן ואבק. ובכלל, אם לפיינברג יש חדשות טובות, הוא היה רוצה לזכור את הרגע הזה, אם בכלל יהיה רגע כזה, במקום מסודר, נקי, מכובד. מקום ששווה לקבל בו הזדמנות שנייה לחיים.

כשפיינברג נכנס, הוא בקושי העביר מבט על הדירה המבריקה. הוא לחץ את ידו של עמנואל במהירות. “אני מתנצל על השעה”, הוא אמר. “זה בסדר, בסדר גמור. שב, אתה רוצה משהו חם לשתות?”. “לא תודה”, ענה הרופא והתיישב על הספה בסלון. אחרי כמה רגעים הוא קם ממנה במהירות. “מה אני עושה בעצם? במצבך אני לא מבין איך אתה בכלל עומד. אני יכול להסתדר בעמידה, שב אתה”. עמנואל חש בושה קלה על זה שאין לו בדירה אף כיסא לאורחים, ושקל לרגע להתעקש שהדוקטור המכובד יישב בזמן שהוא עומד, אך התקף סחרחורת נוסף תקף פתאום והוא דידה בזהירות לספה. “אני מניח שיש לך סחרחורות כבדות וכאב ראש?”, שאל פיינברג. עמנואל הנהן. “שכב על הגב. השען את הרגליים על הקיר בזווית של 90 מעלות. עצום עיניים. זה לא יעלים לגמרי את הכאב, אבל זה יעשה אותו לקצת יותר נסבל”.

עמנואל עשה זאת. הכאב באמת הפך מעומעם יותר. “אני שוב רוצה להתנצל”, אמר דוקטור פיינברג שנשען על הקיר הסמוך לספה. “באמת שחשבתי שמישהו מנסה לעבוד עליי. הצילומים שלך, מה שיש שם, לא חשבתי שזה הגיוני בכלל. אבל אחרי שהלכת לא הצלחתי להתאפק והסתכלתי שוב. ואז התקשרתי לבית החולים, איפה שעשו לך את הצילומים, ודיברתי עם האונקולוג שלך. הוא איכשהו הצליח לשכנע אותי שהבדיקה כשרה לגמרי, שהוא אפילו לא מכיר את טבנקין. סליחה. כמובן שאני לא אחייב אותך על התור. וגם לא על הפגישה הזו”. עמנואל הצליח לפלוט צחוק קטן דרך השיניים. “דוקטור, כסף זה הדבר האחרון שמשנה לי עכשיו. תחייב אותי כמה שאתה רוצה”. פיינברג לא צחק. “התנהגתי באופן לא מקצועי ואני לא מחייב. סוף פסוק”. עמנואל נאנח. “בסדר. אז מה ראית שם, בצילום הזה?”. במשך כמה רגעים דוקטור פיינברג לא ענה. עמנואל שמע את הנשימות של עצמו, ואחרי שספר עשר כאלה שקל לפתוח לרגע את העיניים, לראות שפיינברג עדיין שם. לפני שהוא הספיק לעשות זאת הרופא סוף סוף דיבר, בקול שקט וחלש. “ישו”.

עמנואל רצה לענות תשובה בסגנון ‘אתה עובד עליי, נכון?’, אבל אז הבין שזו בדיוק היתה התגובה הראשונית של דוקטור פיינברג לעניין מוקדם יותר באותו היום. הרופא המכובד הזה, שמרוויח אלפי שקלים על שעת עבודה, לא היה מגיע לביתו של חולה בשביל לעבוד עליו. הוא שתק וניסה לעקל את מה שפיינברג אמר לו. פתאום הוא נזכר שלפני כמה שבועות, כשהרופאים בישרו לו על הגידול ועל סיכויי ההחלמה האפסיים שלו, הוא החליט לא לפסול יותר שום דבר על הסף. הוא לא יכול להרשות לעצמו לפסול דברים. אז ישו? בתוך צילום ה-MRI שלו? למה לא בעצם. מצד שני, הוא עדיין לא הבין איך כל זה עובד, ואת השאלה הזו בדיוק הוא שאל.

פיינברג שחרר אנחה ארוכה, והתחיל לדבר. “כשהכתב של ידיעות תיאר אותי כ’רופא שרואה דברים שאחרים לא רואים בתצלומי רנטגן’ חשבתי בהתחלה לבקש שישנה את התיאור הזה. אני לא מחפש תהילה, הסכמתי לכתבה הזו רק בגלל שראש המחלקה שלי התעקש. אבל ככל שחשבתי על זה, ככה הבנתי שזה נכון. אני מצליח לראות דברים, בקווי המתאר של הצילום, בגווני הלבן של התוצאות, שרופאים אחרים מפספסים. זה קורה המון. רופאים אחרים רואים גידול סופני – אני רואה הזדמנויות לניתוחים מאריכי ומצילי חיים. אתה יודע את זה, קראת את הנתונים. אולי בגלל זה הרופאים שצילמו את ה-MRI הזה לא ראו את זה בכלל, אבל כשהסתכלתי על הגידול שלך זה היה לי ברור כשמש. הגידול שלך, דרך מצלמת ה-MRI, נראה בדיוק כמו ישו. כאילו מישהו עשה עבודת פוטושופ רשלנית, והדביק דימוי גנרי של ישו לתוך המוח שלך. יש לגידול אפילו הילה קטנה. עכשיו, כשאני יודע שזה אמיתי, אני יכול להגיד שזה ללא ספק הדבר הכי יפה שאי פעם ראיתי”.

“מה, כמו שיש כל מיני טוסטים עם ישו שלפעמים משתחלים למהדורות חדשות באמריקה?”, שאל עמנואל וקיווה שהוא מצליח להסתיר את הספקנות מקולו. “בדיוק”, פיינברג אמר. הייתה שתיקה שוב, ועמנואל החליט לדחוף לתוכה את השאלה הכי חשובה שהוא רצה לשאול מאז שפיינברג נכנס לדירה שלו: “ואפשר לנתח את זה?”. הוא פקח סוף סוף את עיניו, וראה את דוקטור פיינברג מתחיל ללכת מצד אחד של הסלון למשנהו. “למה שתרצה לנצח את זה?”, הוא שאל לבסוף. לפני שעמנואל הספיק לענות, הוא המשיך לדבר:

“לפני שתענה, אתה צריך להבין. אני לא יודע אם שמת לב, אבל כשראית אותי אחר הצהריים הייתי עם כיפה. עכשיו אני כבר בלי”. עמנואל לא שם לב, עכשיו כן. “נולדתי למשפחה דתית. כל החיים מספרים לי על הקשר המיוחד שלנו עם האל. על כמה שהוא אוהב אותנו ואנחנו אותו. ואני, כלום. לא מרגיש קרבה, לא מרגיש אהבה. פעם, כשהייתי תלמיד ישיבה ציונית, העלתי בפני ההורים שלי את האפשרות שאחזור בשאלה ואעבור ללמוד בבית ספר חילוני. הם התייחסו לזה כבדיחה לא מוצלחת, והחלטתי לוותר. כיפה, בלי כיפה, לי זה לא שינה דבר. כשאחרי הצבא החלטתי ללכת ללמוד רפואה. אמרתי לעצמי שאם יש אל, הוא וודאי יתגלה אליי בעולם הזה, בגדלות הנפש שנדרשת כדי לטפל בחולים סופניים. אבל ככל שהתקדמתי במערכת הבנתי שקרה בדיוק ההיפך. אחרי הניתוח המאה התחלתי להתייחס לגוף האדם כאל צנרת, ואל עצמי כאל אינסטלטור. כשיש סתימה שצריך לפתוח קוראים לי, אני משתמש בכלים כדי לפתוח או במקסימום מחליט שאין מה לעשות כבר עם הצנרת החלודה הזו, ושצריך להחליף לגמרי או לזרוק לפח. מכיוון שלזרוק לפח אומר לתת לחולה גזר דין מוות, הפסקתי להתייחס אליהם כבני אדם. הפסקתי להסתכל עליהם כשווים. הסתכלתי על החולים שלי וראיתי ערימה של בשר ואיברים פנימיים עטופים בעור”.

עמנואל נזכר במבט הקר, זה שהרחיק בינו ובין דיקלה, זה שהוא זיהה אצל דוקטור פיינברג בפגישה. הוא הישיר מבט אל העיניים של הרופא, שהסתכל עליו בחזרה. בניגוד לפעם הקודמת, עכשיו הוא הסתכל עליו אחרת לגמרי. לא רק שהמבט שלו היה אנושי מאוד, הוא גם היה מלא תקווה. לרגע אחד קטן עמנואל כבר לא הרגיש כל כך בודד. “האם אני יכול לנתח את הגידול שלך?”, המשיך דוקטור פיינברג את הנאום הקטן שלו, ועמנואל הבין בשלב זה שהוא התאמן עליו הרבה מאוד פעמים בבית לפני שהוא הגיע אליו: “כן. אני חושב שאני יכול. זה לא יהיה נעים, זה אולי יעשה לך נזקים מוחיים בלתי הפיכים, אבל יש סיכוי, ואפילו לא קטן במיוחד, שתצא מזה בריא ושלם. האם אני חושב שזה הדבר הנכון לעשות? לא. אני לא. יש לך בתוך הראש את מה שאני מחפש כל החיים שלי. אתה מבקש ממני להוציא את זה משם? לא.”

“אז למה באת?”, שאל עמנואל. הוא ניסה להרים את קולו, אבל כוחו לא אפשר לו את זה, ומה שיצא היתה נהימה גבוהה וחלשלושה, “באת להגיד לי שיש סיכוי, ואז לקחת אותו תוך פחות מחצי שעה? ועוד אחרי שאתה מספר לי כמה אתה נגעל מעצמך על כך שאתה רואה חולים כמכונות מקולקלות? היה עדיף שהיית נשאר עם הידע הזה לבדך, במשרד שלך, באמונה שלך”. פיינברג חיכה בסבלנות שעמנואל יסיים לדבר ואז ענה בקול איטי ומלא תשוקה: “אתה חושב שבאתי להרוס את האמונה שלך. להיפך. באתי לספר לך שאתה לא לבד. שאתה ההוכחה החיה, לפחות בינתיים, שיש משהו בצד השני. אתה יודע מה הייתי עושה כדי להתחלף איתך? כדי לדעת שאני יכול לספור את הדקות על העולם הבא, עד שאתאחד עם האל שלי?”. “אז תתחלף איתי!”, הפעם קולו של עמנואל הצליח לצאת חזק, “תוציא את הגידול הזה ואז תשתיל אותו במוח של עצמך”. פיינברג התרחק ממנו, התחיל להתקדם לכיוון דלת היציאה. “זה לא סרט מדע בדיוני כאן, עמנואל. אי אפשר להתחלף בגידולים. תגיד תודה שזה מה שיש לך, ותנצל את השבועות האחרונים כדי לדעת שזה שווה את זה. שאתה לא לבד. שנתת לרופא זקן אחד תקווה שהחיים שלו לא בוזבזו לשווא”.

עם המשפט הזה, שעמנואל מצא קצת פטרני, דוקטור פיינברג יצא מהדירה. הוא סגר אחריו את הדלת. עמנואל נשאר על הספה, רגליים בתשעים מעלות על הקיר. זה כבר לא השפיע על כאב הראש, שבער בראשו בעוצמה חזקה מתמיד. הוא פקח את עיניו בזהירות, וראה שהטלפון האלחוטי, בו הוא השתמש כשדיבר עם פיינברג, עדיין מונח בהישג יד, על שולחן האיקאה. הוא הרים אותו, והתקשר לדיקלה.

***

תמונהJim Sheely, CC-BY-NC-ND-2.0

Comments

comments