אתמול ניהלתי עם אמא שלי דיון שאנחנו מנהלים לעיתים קרובות. אמא שלי, אותה אני אוהב, גורסת שהחיים שלנו חומריים, וכדי לחיות בהם “כמו שצריך” יש צורך למצוא משרה יציבה, לעשות הרבה כסף ולשים את הבטחון הכלכלי לפני צרכי הנפש. אני טוען אחרת. כסף זה חשוב, מאוד חשוב, אבל יש דברים חשובים יותר. במקרה שלי, למשל, אני מעדיף להרוויח קצת פחות ושיהיה לי זמן ליצירה ומחקר ומשחקים מאשר להכניס לחשבון הבנק עוד כמה אלפי שקלים כל חודש.

אני מניח שהשאיפה האנושית הרווחת בעולם הקפליטליסי שלנו נמצאת בדיוק במקום בו הגישה של אמא שלי ושלי מתחברות: גם לעבוד במשרה יציבה וגם לעשות חיים משוגעים. לעבוד במה שאוהבים. לאהוב את מה שעובדים. לעשות כיף וגם להתפרנס ממנו.

ריאן דיוויס, אחד ממקימי אתר הגיימינג Giant Bomb, נפטר בשבוע שעבר בגיל 34. חבריו לאתר פרסמו את ההודעה על מותו רק שלשום. המוות שלו תפס לא מעט אנשים בהפתעה. רק לפני שבועיים שמענו אותו מנחה, כהרגלו, את הפודקאסט השבועי של האתר. רק לפני שבוע שמענו חברים שלו מספרים בפודקאסטים שלהם על כך שהם התארחו בחתונה שלו, שהתקיימה כשבוע לפני מותו. ועכשיו, פתאום, הדמות הגדולה הזו נעלמה. ובמקום לשמוע את הקול החזק שלו פותח את ה-Giant Bombcast אנחנו שומעים את החברים שלו חולקים זכרונות, מבליעים דמעות, מנסים להשלים עם מותו המפתיע.

2508621-2508620-img_0002

את Giant Bomb הקימו ריאן דיוויס וג’ף גרצמן אחרי ששניהם עזבו את Gamespot, כנראה אתר הגיימינג הגדול ביותר בעולם. שניהם היו כתבים ועורכים מאוד בכירים באתר הגדול, ועזבו אותו אחרי שמפרסמים הצליחו להשפיע על התכנים שלהם. בגילאים די צעירים, השניים עזבו את פסגת עיתונות הגיימינג של אותה תקופה כי הם לא הסכימו להתפשר על העקרונות שלהם – ויצאו להרפתקה חדשה. לערוך אתר גיימינג זו פנטזיה רטובה של לא מעט אנשים. זו נשמעת כמו עבודת חלומות. אך כשחלומות מתגשמים הם נצבעים פתאום בצבעים העכורים של המציאות – ושני החברים עזבו את אותה מציאות עגומה, זו בה מפרסמים יכולים לקבוע מה הם חושבים על משחקים מסויימים, כדי לנסות לבנות מחדש את החלום שלהם. “זה יהיה אתר גיימינג כיפי”, היתה המטרה המוצהרת שלהם כשהם הקימו את הפצצה הענקית. והוא אכן כזה.

הדבר היחיד שלקחתי איתי מ”התפסן משדה השיפון” הוא הרגע בו הולדן קולפילד מספר שהוא מגדיר סופרים כסופרים טובים אם אחרי קריאת הספרים שלהם הוא רוצה לצאת איתם לשתות. כשרואים את החבר’ה של Giant Bomb (ורואים אותם לא מעט – רוב התכנים שלהם הם תכני וידאו) קשה שלא לרצות לצאת איתם לשתות. הם תמיד נראים כל כך נהנים, כל כך משוחררים, כל כך מגניבים. הם נראים כמו איך שכולנו רוצים להראות כשאנחנו בין חברים. רק שהם נראים ככה בזמן העבודה שלהם.  עבודה שכוללת, בין הקלטת ביקורת למשחק חדש, גם צילום שלהם פותחים חבילות ממתקים שהם מקבלים ממעריצים שלהם מסביב לעולם ואוכלים חטיפים ביזאריים מול המצלמה, או תיעוד שלהם עונים לשיחות טלפון מהקהל.

אם אפשר להתנחם בדבר אחד במותו של הבחור הצעיר והמוכשר והמצחיק הזה, זה זה: הוא הצליח להגשים את השאיפה האנושית הזאת, של לעבוד ולעשות כיף בעת ובעונה אחת. כמעט בכל רגע מתועד שלו מהשנים האחרונות ניכר מאוד שהוא נהנה מחייו, נהנה מהאנשים שסביבו, נהנה ממה שהוא עושה. חבריו סיפרו שבשבועות האחרונות, לקראת החתונה, הוא לא הוריד לרגע את החיוך מהפנים שלו.  הוא מת מוקדם מדי, צעיר מדי – אבל הוא עשה את זה אחרי שהוא הגשים את מה שרובנו עדיין מתפללים בשבילו. הוא חי חיים משוגעים – ועזב אותם מהר מדי.

Comments

comments