האח והידד – ניל גיימן, סופר המד”ב-פנטזיה הכה פופולרי, הוציא ספר חדש למבוגרים. שמונה שנים אחרי Anansi Boys, הספר האחרון שלו שהוגדר “למבוגרים” – שנים בהם גיימן הוציא בעיקר סיפורי ילדים ובני-נוער – גיימן הכריז בקול גדול שהוא חוזר לכתוב לקהל הבוגר, זה אליו פנה ביצירות המצויינות שלו “אלים אמריקאיים” ו-“Neverwhere”. רק בעצם ההכרזה היה מספיק כדי לגרום לי לשמוח.

כקוראים, היתה הרגשה באוויר שבשנים האחרונות גיימן עשה לנו טיזינג בלתי נגמר. הוציא יצירות נחמדות וחמודות ואף מרגשות (בעיקר בתחום הקומיקס) – אבל לא ניסה באמת לאתגר את עצמו. והנה מגיע רומן חדש, במיוחד בשבילנו. או שלא.

בספריו למבוגרים, ובספריו בכלל, גיימן אוהב להכניס למציאות שלנו אלמנט פנטסטי. זה הסוג האהוב עליי ביותר של ספרי פנטזיה: כאלה שנותנים לגיבורים שלהם להפוך את לבני המדרכות ולגלות מתחתיהן עולמות מופלאים. ב-American Gods הוא הפך את אמריקה וסיפר לנו על ההסטוריה הסודית שלה ושל האלים שלה. ב-Neverwehre הוא עשה טריק דומה על לונדון. ב-Anansi Boys הוא פרק מיתולוגיות וסיפורי עם. עכשיו, ב-The Ocean at the End of the Lane הוא מתפנה לטפל בזכרונות הילדות שלנו.

Ocean_at_the_End_of_the_Lane_US_Coverבתחילת הספר חוזר הגיבור חסר השם שלו לעיירה הציורית בו הוא גדל ביחד עם אחותו ושני הוריו. הזכרונות מובילים אותו לחווה שנמצאת בקצה השביל, הבית האחרון בעיירה, ושם הוא נזכר באירועים קסומים מילדותו – אירועים שנשכחים ממנו כשהוא מתרחק מהבית הזה ומחוויות הילדות שהוא ספג שם, אך תמיד חוזרים כשהוא קופץ לבקר את עיר ילדותו. זה קורה לכולנו מדי פעם: אנחנו קופצים לבית של ההורים, מסתכלים על איזה רהיט ופתאום עולה לנו לראש, אלוהים יודע מאיפה, זכרון שלא חשבנו עליו כבר שנים. אצל גיימן הזכרון הזה, בצורה די צפויה, כולל מפלצות, מכשפות, סיוטים ושפע של אלמנטים פנטסטיים נוספים.

על פניו – נשמע מעניין. רק מה – במהלך הקריאה מתגלות שתי בעיות די מהותיות, שקשה להתעלם מהן, וקצת הורסות את כל החוויה.

הראשונה – למרות ההבטחה ל”ספר למבוגרים”, האוקיינוס שבקצה השביל בנוי ומסופר כמו סיפור ילדים. אין הבדל מהותי בין סיפור הילדות של הגיבור, שתופס 95 אחוזים מהטקסט, לבין סיפורה של קורלין מספר הילדים המצליח ביותר של גיימן. הסיפור פשוט, נע בציר עלילה אחד, נטול כמעט לגמרי עלילות משנה או קונפליקטים מורכבים. אין בשום שלב הרגשה שהמספר הוא בחור בשנות ה-40 לחייו שנזכר שנזכר בצורה ביקורתית בגיל שבע – יש פה הרגשה שמי שמספר לנו את הכל הוא בן שבע. וזה בסדר רוב הזמן – זה פשוט מאכזב, כי הבטיחו לנו סיפור למבוגרים ונתנו לנו שחזור טיפה יותר מפחיד של קורליין.

הבעיה השניה היא העמוקה יותר, והיא הדידקטיות של הספר. אם ננסה להבין למה גיימן מגדיר את הספר הזה כ”ספר למבוגרים”, הרי שהתשובה תהיה המסר שלו. גיימן מצפה שנקרא את סיפור הפנטזיה ונוציא ממנו בעצמנו את “הגירסה המציאותית” שלו. שנבין שאנחנו קוראים פנטזיה של ילד בן שבע שלא בשל להתמודד עם זה שאביו מתעלל בו ואחותו לא נחמדה אליו ולכן יוצק לעולם המוכר לו מפלצות ומכשפות ואלמנטים קסומים. בסופו של הסיפור, בדיאלוג די עבש עם אחת מדמויות המשנה, ממש מאכילים לנו את המסר בכפית: לפעמים צריך לחזור לילד שבנו ולבחון את החיים הנוכחיים שלנו דרך עיניו. זה מסר יפה – הוא פשוט מועבר בצורה כל כך ברורה ולא מתוחכמת, שרוב מה שיש להגיד עליו בסופו של יום זה “נו באמת”.

כן – אני יודע שהבעיה השניה קצת סותרת את הראשונה. מצד אחד אני אומר שזה ספר פשטני להפליא ומצד שני אני מספר על פענוח הסיפור והמטאפורות שבו. אבל באמת ששתיהן שלובות זו בזו. אם הסיפור היה קצת יותר מורכב אז אולי המסר היה מרגיש פחות דידקטי וצפוי. אם המסר היה פחות פשטני אולי סיפור הילדים היה פחות פשוט. בסופו של דבר, האוקיינוס שבקצה השביל הוא לא שם ולא שם. וחבל. כי הוא כתוב נהדר ויש בו כמה המצאות נהדרות, וכי גיימן כבר הוכיח שהוא מסוגל לצקת הרבה יותר תוכן ומשמעות לספרים שלו.

ועוד הערה לסיום: כשאתם כותבים “רומן”, בבקשה ספקו לנו רומן. האוקיינוס שבקצה השביל הוא במקרה הטוב נובלה. זה קטנוני להתעסק בהגדרות – אבל זה גם מעצבן שמשווקים לנו את הספר כמשהו שהוא לא. אם הייתי בא מראש בידיעה שאני הולך לקרוא ספר רזה (בקינדל לא רואים את העובי) שעוסק בתקופת זמן מאוד קצרה אולי הייתי מקבל אותו בסלחנות רבה יותר.

The Ocean at the End of the Lane – ניל גיימן. הוצאת William Morrow and Company, יוני 2013.

Comments

comments