אני לא יודע אם זה היה שעמום, ייאוש או דכאון – אבל בימים האחרונים התחלתי לראות את “האח הגדול” הבריטי. מי שחושב שהגירסה הישראלית וגילי מיילי הם טראש לא יודע על מה הוא מדבר. יחסית לבריטים, “האח הגדול ישראל” מרגיש כמו סוגה עילית.

אין לי רצון עז להגן תרבותית על הבחירה שלי לבזבז את זמני הפנוי על ריאליטי. עשו את זה קודם, לפניי וזה באמת לא משנה. בעולם הפוסט-מודרניסטי בו אנחנו חיים גבוה הוא נמוך ונמוך הוא גבוה, ולכל דבר יש לגיטימציה. את הטקסט שהוא “האח הגדול” אפשר לקרוא כמכונה צרכנית שנועדה לטמטם את כולנו או כניסוי חברתי מרתק. או פשוט להתייחס אליו כבידור זול שיכול להרגיע את הנפש הדואבת בסוף יום חם ודביק. כאמור – זה לא משנה.

מה שכן מעניין אותי הוא היחס הדי גורף מצד לא מעט יוצרים-כותבים שיצא לי לפגוש לעבר תוכניות הריאליטי. רוב רובם מבטלים את הז’אנר בהינף יד, במיוחד כאלה שעובדים או רוצים לעבוד בטלוויזיה. “ריאליטי זה זבל!”, הם יגידו בקולי קולות, כדי שחלילה לא יחשבו שהם גם נגועים בנגיף. הרי ריאליטי הוא אויבו הגדול של התסריטאי, מעין עדות ניצחת לזה שבעולם הפוסט מודרני הזה בו אפשר לעשות הכל ולצלם הכל לא באמת צריך תסריטאים כשיש 20 משוגעים שמוכנים להנעל באולפן טלוויזיה לשלושה חודשים.

רק מה – עוד משהו שיוצרים-כותבים אוהבים לחפש זה דרמה. באמת! כמות הפעמים ששמעתי את המילה “דרמה” בשלוש שנים של לימודים יכולה לאכלס אנציקלופדיה. ואם יש משהו בריאליטי בשפע זו דרמה. לעזאזל, כשאני נאבק בתסריט כדי להכניס עוד קונפליקט-דרמטי קטן ופשוט לא יודע איך, דיירי האח הגדול יכולים להכנס לריב-אמוק של שלושה ימים על צלחת חומוס. אני לא צוחק. חומוס. זו דוגמה שהיתה באמת.

ריאליטי הוא הזדמנות די מופלאה לראות איך אנשים אמיתיים מגיבים במצבי לחץ לא טבעיים, כשהם יודעים שמצלמים אותם. זה בית חרושת טבעי לדרמה, לקונפליקטים, לרגשות שיוצאות מפרופורציות בכל עשר דקות. זה כמו לראות תאונת רכבת, בעצם. גם שם יש כאב ודם ודמעות וצעקות – וגם מזה אפשר להוציא יופי של סצנות ופרקים והשראה. מריאליטי אפשר להוציא את כל אלה בלי לצאת מהבית ולהסתכן בלהיות חלק מהתאונה.

כי אם חבר’ה לא כל כך… יצירתיים בואו נגיד, מסוגלים להוציא כל כך הרבה דרמה על חומוס – הרי איזו בעיה צריכה להיות ליוצרים לייצר דרמות מדברים יותר חשובים, כמו אהבה או שנאה או אמונה או רגשות? לראות ריאליטי מכניס בי השראה לו כי זה משהו נשגב – פשוט כי זה מוכיח לי שכל אחד יכול לייצר דרמה, ושאם אני חושב שאני שווה משהו אז כדאי שהדרמה שלי תהיה יותר טובה או עמוקה ממה שמוצג בפריים טיים. וזה שיעור חשוב, לדעתי, שאנשים שכותבים על אנשים צריכים לעבור לפעמים כדי לצאת קצת מהראש של עצמם ולראות איך דברים עובדים בחוץ.

או שאני סתם רדוד. גם זו אופציה.

Comments

comments