עוד אחד שאני די אוהב, ונכתב במהלך הלימודים. לא פורסם עדיין בשום מקום אחר. מכיון שזה קצת יותר ארוך מהקודם, מומלץ להדפיס ולקרוא על דפים או מקסימום על טאבלט.

ממבט ראשון / ארז רונן

תיבת הדואר האלקטרוני של ירון היתה מפוצצת. “אתה נראה חמוד, תתקשר אליי”, “היי מותק, ראיתי את הפרופיל שלך ואני מעונינת, תרים טלפון”, “לא האמנתי שיש בחורים כמותך בעולם האמיתי, זה המספר שלי” וכו’.

כשהוא ראה את ההודעות האלה הוא היה המום. את הפרופיל באתר ההכרויות הוא פתח מתוך צעד של יאוש, בעידוד החברים שלו, שלא יכלו להמשיך לראות אותו לבד. זה לקח לו פחות מעשר דקות. רשם “מוזיקה” בתחביבים, “חוף הים” כמקום בילוי אהוב והעלה צילום חצי מטושטש מהמצלמה של הסלולרי, בה הוא מצולם עם מבט מבולבל, כתמונה. את הכתובת של הפרופיל הוא שלח מייד לאותם חברים, רק שיראו שהוא באמת עשה את זה ויעזבו אותו בשקט. אחר כך הלך לישון. כשהתעורר, למחרת בצהריים, פתח את תיבת המייל – ונדהם.

את הפגישה הראשונה הוא החליט לערוך עם הבחורה שתמונת הפרופיל שלה באתר היתה הכי פחות מחמיאה. “אתה יורה נמוך מדי”, אמר לו יניב, החבר שעזר לו לעבור על כל הבחורות ששלחו לו מספרים, כשהוא הראה לו את התמונה שלה. ירון אמר שכל השאר יפות מדי, לא ברמה שלו, ובטח בכלל שלחו את ההודעות האלה בטעות ויברחו כשהן יראו אותו בחיים האמיתיים. יניב אמר שהוא מגזים, ושלמרות שההיענות המטורפת באמת מוזרה,  אף אחת לא נכנסת לאתר הכרויות ושולחת למישהו הודעה בטעות.

קראו לה ענבל, ובמציאות היא נראתה עוד פחות טוב מבתמונה. נמוכה מדי, שיניים עקומות מדי, עור מקומט מדי. אם לא היה לה מבט ילדותי ושובב היה אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא בת 40, ולא בת 26.

הם בילו ערב נחמד ביחד. הוא לא נבהל מהמראה שלה, דווקא נראתה לו חמודה. התחילו בבית-קפה, עברו לטיול רגלי במרכז העיר, ואז היא הזמינה אותו לדירה שלה, לכוס קפה. הוא עוד היה תמים, לא ידע לפענח את הקוד הזה, ומכיוון שהוא היה די עייף קפה נראה לו כמו רעיון טוב. כשהיא אמרה שהיא הולכת שניה לשירותים, ושימתין על הספה בסלון, וחזרה כעבור שלוש דקות עירומה לגמרי, הוא ניסה לצבוט את עצמו כדי לוודא שהוא לא חולם. הם שכבו על המיטה שלה, ואחרי שגמר הוא אפילו לא הספיק להגיד לה שזו היתה הפעם הראשונה שלו זה הרבה מאוד זמן לפני שנרדם לצידה.

הוא התעורר בדירה שלו. מה שגרם לו לחשוב שלמרות הצביטה, הדייט עם ענבל לא היה יותר מחלום טוב. אבל אחרי חצי שעה יניב התקשר, ושאל אותו מה נסגר בפגישה עם ענבל. “וואלה, נראה לי שבסדר”, הוא ענה, ויניב שאל אם יש עתיד. ירון ענה שהוא חושב שכן, אבל אז חיפש את המספר שלה ולא הצליח למצוא אותו – לא בטלפון הסלולרי שלו וגם לא בתיבת הדואר האלקטרוני. למעשה, הפרופיל שלה באתר ההכרויות נסגר לגמרי.

במשך הימים הבאים מטרתו היחידה היתה למצוא אותה. הוא לא היה בחור של סטוצים ללילה אחד, לא היה מסוגל להבין את הקונספט. הוא רצה לראות אותה שוב, להכיר אותה עוד. אבל לא משנה כמה הוא חיפש אותה – בגוגל, בעיר, באתרי הכרויות – הוא פשוט לא מצא כלום.

אחרי כמעט שבוע יניב אמר לו שיוותר, שיעזוב, שיעבור הלאה, אבל הוא לא הסכים. הוא זכר איפה היא גרה, ולקח מונית ערב אחד לדירה שלה. את הדלת פתחה בחורה בלונדינית בגופיה. “היי,” הוא אמר לה, “אני מחפש את השותפה שלך”. הבחורה הסתכלה עליו במבט לא מבין, וסיפרה לו שאין לה שום שותפה. “בטוח? לא גרה כאן ענבל אחת? נמוכה עם שיער חום?”. הבלונדינית אמרה שהיא לא מכירה שום ענבל, ושאם הוא בטוח שהוא במקום הנכון. הוא עמד שם שניה מבולבל. זו היתה אותה דירה אליו ענבל הובילה אותו. הוא זיהה את הסלון בו הוא חיכה לה, את הכניסה לחדר השינה שם הוא בילה את הלילה (לפחות עד שהתעורר), את דלת הכניסה החורקת של הבניין. הבלונדינית ראתה אותו בוהה ושאלה אותו אם הוא בסדר. “אני לא בטוח”, הוא ענה לה. היא הציעה לו להכנס, לתת לו כוס מים או משהו, כי לטענתה הוא נראה נסער. הוא הודה לה, אבל אמר שהוא חייב לזוז, וברח בחזרה לביתו.

“היא בטח סתם נבהלה. בטח לא אחת ששוכבת על הפעם הראשונה, ולא רצתה שיחשבו שהיא כזאת, אז עשתה תרגיל ומחקה את הכרטיס שלה, ואז אמרה לשותפה שלה או לאחותה שתשקר לך כשבאת לחפש אותה. בטח גם גירשה אותך מהבית שלה באמצע הלילה, וחזרת לבית שלך חצי ישן, או חצי שיכור, או משהו, אז אתה לא זוכר את כל זה”, אמר לו יניב, והכריח אותו להמשיך הלאה. “יש לך מלא הצעות נוספות. בוא נבחר עוד מישהי, בוא נכה בברזל כל עוד הוא חם”.

ירון לא כל כך רצה להכות בשום דבר, אבל יניב הצליח לשכנע אותו. “עכשיו אני אבחר מישהי”, הוא אמר, ואחרי שיטוט קל בתיבת הדואר, שרק התמלאה יותר ויותר במהלך אותו שבוע, הוא מצא את שני. אם ענבל היתה הבחורה הכי פחות אטרקטיבית מכל אלה שפנו אליו, שני היתה בדיוק להיפך. ירון הסתכל על התמונה שהיא שלחה לו, והיה בטוח שהוא מכיר אותה מאיזשהו מקום, אבל לא הצליח להבין מאיפה. לא שזה שינה משהו – היא הייתה הבחורה הכי יפה שהוא אי פעם ראה. הוא שלח לה הודעה ושאל אותה אם היא מעונינת להפגש באותו ערב. תוך חמש דקות קיבל תשובה חיובית.

את שארית היום הוא בילה בנסיונות נואשים להבין מאיפה היא נראית לו מוכרת. הוא עבר בקחדנות על רשימת החברים שלו בפייסבוק, אולי נפגשו פעם לחמש דקות והוא הוסיף אותה לרשימה שלו. מכשלא מצא אותה שם הוא פשוט פתח שוב את התמונה ששלחה ובהה בה. בשלב מסויים הבין. הוא רץ לארון בו הוא שומר מגזינים ישנים, וחיטט בו עד שמצא את מבוקשו: גיליון ישן של בלייזר. הוא ניגש איתו והשווה את תמונת הדוגמנית שהופיעה על השער לתמונה ששני שלחה לו. אותה בחורה. הוא התקשר ליניב נרגש. “אני הולך לצאת עם דוגמנית!”.

אמרנו כבר ששני היתה בדיוק ההיפך מענבל. אם ענבל נראתה אפילו פחות טוב במציאות מאשר בתמונה, אז שני נראתה בעולם האמיתי אפילו יותר טוב. היא פשוט הקרינה יופי. הם ישבו בבית הקפה וירון הרגיש את המבטים של כל הגברים בסביבה ננעצים בה. הוא רצה כל הזמן להסתובב ולראות אם ההרגשה הזאת נכונה, אבל הוא פשוט לא היה יכול להפסיק לבהות בה.

זו הייתה פגישה מהגיהנום בשבילו. הוא ניסה להתחיל משפטים אבל לפני שהצליח לסיים אותם הוא פשוט הלך לאיבוד בעיניים שלה. הוא ניסה להצחיק אבל התבלבל בפאנצ’ים כשפזל בטעות לכיוון המחשוף שלה. שני עצמה בקושי דיברה, ככה שכל הלחץ לגרום לפגישה הזאת לזרום היה על ירון, שקרס תחתו. כשהם הזמינו חשבון והיא הציעה לו לקפוץ אליה לדירה, כי היא גרה לא רחוק ומתחיל להיות קריר, הוא לא כל כך הבין למה. אבל הוא לא סרב. באופן כללי, קשה לסרב לבחורות שנראות כמו שני. הוא שילם את החשבון, ונגרר אחריה לדירתה.

אם הפגישה היתה גיהנום, אז הסקס היה ממש קטסטרופלי. הוא גמר לפני שהספיק לגעת בה, מייד אחרי שהורידה את החזיה. היא הסתכלה על הכתם הקטן שהוא השאיר על הסדין שלה והתחילה לצחוק. הוא רצה להתנצל, להגיד שהוא צריך עשר דקות להתאושש והם יכולים לנסות שוב, אבל לא הצליח. ‘לעזאזל, מתי נהייתי כל כך עייף?’ הוא חשב, העיף מבט אחרון בדמות המושלמת של שני, שעדיין ישבה מולו, עירומה, ואז עצמם את עיניו ונרדם.

כשהתעורר למחרת במיטתו הוא שוב תהה אם הוא רק חלם את כל הפגישה, או האם מקרה ענבל חזר על עצמו. יניב אישר לו שהוא אכן הודיע לו שהוא יוצא עם דוגמנית, אבל חוץ מזה כל הראיות, בדיוק כמו במקרה ענבל, נעלמו: הודעת המייל שלה, שכללה גם את התמונה, נעלמה מהתיבה שלו. הכרטיס שלה באתר ההיכרויות נמחק (מה שגרם לו לתהות למה בחורה ברמה שלה פותחת מלכתחילה כרטיס כזה). הוא לקח שוב את הגליון הישן של בלייזר, וכשראה את השער שלו כמעט וצרח.

דמותה של שני נעלמה. במקומה נשארה צללית בלבד. כאילו מישהו הגיע וצבע את תמונת השער, וכל התמונות שלה שהופיעו בתוך הגליון, בטוש שחור. אבל זה לא היה טוש. הוא חיפש את שמה בגוגל-תמונות, ונדהם לגלות שכל התוצאות היו מושחרות, בדיוק כמו במגזין.

לפני שהוא הספיק להבין מה קורה, הוא שמע צלצול בדלת שלו. הוא קיווה שזה יניב, שתמיד הצליח למצוא הסבר הגיוני לכל דבר, אבל זו הייתה הבחורה הבלונדינית, זו שפתחה לו את הדלת כשחיפש את ענבל. “סוף סוף”, היא אמרה בחיוך עצום, ונכנסה לדירה שלו בלי לבקש רשות. “אני מחפשת אותך כבר יומיים, מאז שהופעת לי בדלת”, היא הודתה אחרי שהוא הכין לה משהו חם לשתות. “לא יודעת למה”, היא הודתה אחרי ששאל, “פשוט הייתי חייבת לראות אותך שוב”.

קראו לה רונה. היא הייתה בת 24, עבדה בחברת פרסום כקופירייטרית, ובדרך כלל חיכתה שבחורים יתחילו איתה, אבל במקרה של ירון, היא לא יודעת למה, היא פשוט הרגישה שהיא פשוט חייבת לעשות את הצעד הראשון. את הכתובת שלו היא מצאה בדרך לא דרך. היא ביקשה מאחד הגרפיקאים במשרד שלה שיכין מעין קלסתרון שלו לפי התיאור שלה, ואז שאלה אנשים ברחבי העיר אם הם מכירים אותו. בסופו של דבר היא פגשה מישהו שאמר לה שהקלסתרון מזכיר לו שכן שלו, ונתן לה את הכתובת. היא מצאה שם בחור שבאמת קצת דומה לו, אבל לא באמת הוא. היא לא נכנעה והמשיכה, ואחרי עוד מקרה אחד של “זיהוי שגוי” היא סוף סוף מצאה מישהו שמכיר אותו באמת, והפנה אותה לכתובת הנכונה.

“דפקתי על כל הדלתות בבניין, אחת אחרי השניה”, היא אמרה לו בחיוך מנצח. “וואו”, הוא ענה.

באותו ערב הם יצאו לדייט הרשמי הראשון שלהם, שהלך טוב. ממש טוב. הם דיברו בקלות, צחקו ביחד, לא הפסיקו להסתכל אחד לשניה בעיניים. לקראת סוף הפגישה הוא סיפר לה שהוא חושב שהוא משתגע. “אני חושב שאני גורם לבחורות להעלם”, הוא אמר לה, והיא חייכה. “מה זאת אומרת?”. אז הוא סיפר לה. סיפר על ענבל ועל שני, הוא אפילו לא השמיט את הסקס (למרות שבדרך כלל לא מדברים על דברים כאלה בפגישות ראשונות), ואת ההירדמות שלו, וההתעוררות בביתו. כשהוא סיים את הסיפור היא צחקה. “אתה לא צריך להמציא מעשיות בשביל לגרום לי לחשוב שבחורות חסרות אונים בפניך”, היא אמרה, “אני מחבבת אותך גם בלי זה”. ירון הסמיק. הוא חשב לנסות ולהסביר לה שזו לא המצאה, אבל אז וויתר. אין סיכוי שהיא תאמין לזה באמת, ובכל מקרה, הוא לא ציפה שהיא תאמין. רק היה צריך לפרוק את זה. וחוץ מזה, אם כל הסיפור המוזר הזה הוביל אותו אליה, לבחורה שהוא ממש מחבב, שהוא יושב בדייט ונהנה מכל רגע – אולי צריך פשוט לקבל את הכל כגורל ולהמשיך הלאה.

אז הוא המשיך הלאה. ביחד עם רונה. אחרי יומיים הוא כבר הבין שהוא מאוהב בה מעל הראש. אחרי שבועיים הם הכתירו את עצמם רשמית כזוג. כשהיא סיפרה לו, בבושת פנים, שהיא עדיין בתולה, ושומרת את עצמה לאחרי החתונה (“לא מטעמים דתיים, זה פשוט משהו שהחלטתי בתיכון ואני רוצה לקיים”), הוא אמר לה שממש לא אכפת לו. שזה היה חצי שקר: היה איכפת לו מאוד, פשוט לא בדרך בה הוא חשב שהיא תבין.

חצי שנה לתוך הקשר שלהם הוא שאל אותה מה היה הרגע בו היא הבינה שהיא אוהבת אותו. היא לא חשבה על זה אפילו שניה, וישר אמרה שזה קרה לה בפעם הראשונה שהיא ראתה אותו, כשהוא עמד מחוץ לדירה שלה והיה לו מבט מבולבל כזה, שכבש לה מייד את הלב. מבט מבולבל. לרגע זה הדליק לו איזו נורה בתוך הראש, אבל ישר הוא אמר לעצמו שהוא סתם מדמיין, שאין שום קשר.

אבל נורות בתוך הראש, כמה שקשה להדליק אותן ככה קשה לכבות אותן, ואחרי כמה שעות הוא כבר נכנס לפרופיל שלו באותו אתר הכרויות. הוא סגר אותו מזמן (מה שלא גרם לבחורות להפסיק לפנות אליו על בסיס יומי במייל. הוא לא הבין מאיפה יש להן את הכתובת, ופתח תיבה חדשה בשם פיקטיבי לשימוש יומיומי), אבל אותו אתר אף פעם לא מוחק את המידע שנמצא בו, ואחרי שהוא הכניס את שם המשתמש והסיסמה שלו הוא קיבל את הגישה לעמוד הישן והמוזנח. הוא הסתכל על התמונה שהוא העלה לשם, ואימת את החשד שעלה בו. מבט מבולבל. אותו מבט שהיה לו בפעם הראשונה שלו מול רונה, מיד אחרי שאמרה לו שהיא לא יודעת מי זו ה”ענבל” הזו שהוא מדבר עליה, היה אותו מבט שהיה לו בתמונה שהוא העלה לאתר ההכרויות.

הוא ורונה המשיכו להיות ביחד שנתיים נוספות, שהיו גם היפות ביותר בחייו. לבסוף נפרדו כי היא לחצה להתחתן, והוא לא הסכים. הוא ידע מה יקרה כשהם ישכבו. למעשה, במהלך הזמן שלו עם איתה הוא “העלים” שתי בחורות נוספות. בפעם הראשונה זה היה לגמרי במקרה. בערך שבעה חודשים אחרי שהם התחילו לצאת עצרה אותו שוטרת לבדיקת רשיונות שגרתית, ואז שמה לב שהפנס הקדמי של הרכב שלו מקולקל, והחליטה לרשום לו על זה דו”ח. הוא התווכח איתה קצת, אמר לה שהוא בכלל לא ידע, ושהוא יסדר את זה מחר על הבוקר, אבל לשוטרת לא היה איכפת.

כשהיא הגישה לו את הדו”ח הוא חשב שהיא עשתה טעות. “500 שקל על פנס שלא עובד?” הוא שאל אותה במבט מבולבל. זה היה מספיק בשביל לגרום לה להוציא אותו בכח מהרכב שלו, להכניס אותו למושב האחורי של הניידת, להוריד לו את המכנסיים, להוריד לעצמה את המכנסיים, ולעלות עליו באגרסיביות. הוא היה מופתע וניסה להתנגד, אבל כל פעם שרק ניסה להרים אותה מעליו היא צעקה עליו שאם הוא יפסיק היא תדאג לעצור אותו, עד שלבסוף הוא פשוט נכנע, וחיכה עד שהיא תגמור.

מייד לאחר מכן הוא שוב מצא את עצמו נרדם, ומתעורר בחזרה לדירתו – בלי דו”ח ובלי שום דבר. הוא היה צריך לבקש מיניב שיסיע אותו לכביש בו עצרה אותו השוטרת, שם הוא מצא את הרכב שלו נטוש.

הפעם השניה היתה כמה ימים אחרי הפעם הראשונה בה הוא ורונה התחילו לדבר על חתונה. עברה כבר כמעט שנה מתקרית השוטרת, והוא רצה לבדוק אם כוחות העל”שלו (ככה הוא כינה את זה בפני עצמו) עדיין עובדים. זו היתה בדיקה מהירה וחסרת משמעות במועדון לילה מהסוג הנלוז ביותר – הוא מצא בחורה שנראתה לו נחמד, עשה לה את הפרצוף המבולבל, הלך איתה לשירותים, עשה מה שעשה, ונרדם על האסלה. כשהוא התעורר בבית ידע שהכוחות שלו לא נעלמים לשום מקום. הוא לא יכול להתחתן עם רונה.

הדרך מהידיעה הזאת ועד לפרידה היתה קצרה. רונה לא הבינה מה הוא כל כך מפחד מחתונה, עד שבסוף פשוט לקחה את הדברים שלה והלכה. כשהוא ניסה להבין אם יש לו סיכוי לחזור אליה הוא “חטף” את נועה, החברה הכי טובה שלה, בעזרת המבט המבולבל, שגרם לה “להבין סוף סוף מה רונה מצאה” בו, ולספר לה הכל. מסתבר שאחרי הפרידה, רונה היתה שבורה כמה שבועות, ואז החליטה לקחת את עצמה בידיים ולמצוא מישהו אחר. “היא כבר מתקרבת לשלושים”, הסבירה נועה, “היא חייבת למצוא מישהו להתחתן איתו לפני שיהיה מאוחר מדי”. לקח לה חודשיים למצוא מישהו אחר, איתו שכבה כבר בדייט הראשון, “כדי שלא יהיו אי-הבנות” לאחר מכן.

אחרי השיחה הזאת ירון נכנס עם נועה למיטה. גם אחרי שהוא גמר, נרדם והתעורר למחרת לבד, הוא לא הצליח להתעלם מההרגשה הזאת, כאילו מישהו גנב לו את הדבר הכי חשוב בעולם.

בחודשים הבאים הכעס שלו הפך לעצב, שהפך שוב לכעס, שהפך לרצון לנקום שהפך להשלמה. פעם אחת הוא אפילו אזר אומץ והתקשר אליה. אמר שהוא מתגעגע אליה, שהוא לא יכול בלעדיה. הוא בכה לה בטלפון, והיא אמרה לו בקול יציב לגמרי שהוא פספס את ההזדמנות שלו, שהיא כבר קבעה תאריך עם החבר החדש שלה, ושהיא מתכוונת להזמין אותו למרות הכל, כי הוא בכל זאת היה חלק חשוב מהחיים שלה תקופה ארוכה, והיא תשמח אם הוא יוכל “לשים הכל מאחוריו” ולבוא. אחרי השיחה היתה תקופה של חודשים שלמים בה הוא כל יום העלים מישהי אחרת, אבל גם זה, בסופו של דבר, נמאס לו.

ביום החתונה שלה, הוא החליט לנסות משהו שהוא חשב עליו כבר זמן רב. הוא נעמד מול המראה, התפשט, והביט בעצמו. הגוף שלו נראה לו עלוב ומצומק. העיניים שלו נראו לו עצובות. הוא הסתכל על עצמו רגע בפנים חתומות, ואז עשה את הפרצוף המבולבל שלו. ברגע שראה את ההשתקפות שלו, הגוף שלו הפך לפצצה של רגשות. הגוף שנראה לו לפני רגע מצומק וגמלוני נראה לו פתאום כמו הדבר הכי יפה בעולם, המבט שלו הפך ממיוסר למלא תאווה ותשוקה. ירון אף פעם לא היה חובב אוננות גדול, אבל הפעם הזאת היתה מספקת יותר מכל סקס שהוא אי פעם סיים. כשהוא גמר הוא נפל שדוד על הרצפה, עצם את עיניו, ונעלם.

כשהוא התעורר הוא מצא את עצמו בעולם שחור. כשהוא הסתכל מסביבו הוא ראה רק חלל. חלל מעליו, חלל מתחתיו, חלל מאחוריו וחלל מלפניו. “אוה, סוף סוף הגעת גם אתה”, אמרה לו ענבל, שריחפה בחלל לידו, ביחד עם כל עשרות הנשים האחרות שהוא שכב איתן בשנים האחרונות.

הוא הסתכל בעיניים של כל אחת מהן, ולא ראה מהן שמץ של אהבה. להפך. כולן תיעבו אותו. “לא ציפית שנמשיך לרצות אותך אחרי ששלחת אותנו לכל הריק הזה, נכון?” שאלה אותו שני. נועה כעסה במיוחד, אמרה לו שזה לא הגיעה לה, והשוטרת אמרה שאם הם אי פעם ימצאו דרך לחזור לעולם האמיתי, היא תדאג שהוא יכנס לכלא להרבה מאוד זמן.

ירון התעלם. הוא פשוט התרחק מקבוצת הבנות, ריחף וריחף וריחף עד שסוף סוף מצא את עצמו לבד, שמסביבו רק חושך ושקט. הוא דמיין את רונה מתחתנת, את החבר החדש שלה שובר את הכוס, את המשפחות מוחאות כפיים, את הרבי מאושר, רק שבמקום הפרצוף של החבר הוא דמיין את הפרצוף של עצמו. זו היתה הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהוא הרגיש מאושר.

Comments

comments