כבר זמן רב שאני אומר לכל מי שרק מוכן לשמוע שמסעדת יאמטויה בהוד השרון היא המסעדה היפנית הטובה ביותר בארץ.

זה לא שהיא מסעדה מושלמת, אבל היא זו שהגיעה הכי קרוב לשחזור טעמים שיצא לי לטעום ביפן, בטיול המעולה שעשיתי לשם לפני שלוש שנים. בלב המסעדה הזאת עמדה השפית איה אימטני – שפית שאחראית לתפריטים ומנות של לא מעט מסעדות יפניות אחרות בארץ. היא הגיעה מיפן כחלק מעבודתה כיועצת לפתיחת מסעדות יפניות, והכירה כאן את מי שהפך ברבות הימים לבעלה – וגם היה השותף שלה בהקמה ובתפעול של ימאטויה, המסעדה האחרונה (וכאמור, לדעתי לפחות, המוצלחת ביותר) שלה. ביום רביעי שעבר נפטרה, בגיל 46, לאחר שעברה אירוע מוחי.

1504951-5צילום יח”צ: שרונה גיא (מתוך הכתבה בוואלה)

כתבתי בהצהרת הכוונות של הבלוג הזה שאחד הדברים שאכתוב עליהם כאן הוא השראה, ואני חושב שקשה להפיק מילה אחרת מההיכרות / לא היכרות שלי עם פועלה של אימטני. זה לא שבאמת הכרתי אותה, או שהיא הכירה אותי. ה”שלום” היפני שהיתה אומרת לכל מי שנכנס בדלת המסעדה אף פעם לא היה מיועד אישית אליי, אלא היה חלק מ”כללי הטקס” של המקום. ועדיין,  היה בו את כל מה שצריך כדי לגרום למוות שלה לגעת לי בלב, לעשות אותי עצוב.

זה לא שאתגעגע אליה אישית, וזה גם לא שהגעגועים לאוכל שלה הם אלה שמעציבים אותי. מעציב אותי שהסיפור שלה נגמר. הסיפור שהיה תמיד חלק מהביקור ב”יאמטויה”. הסיפור על היפנית שעברה לישראל בעקבות האהבה, והמשיכה לעשות את מה שהיא אוהבת ויודעת. הסיפור על הזוג הסופר-נחמד שמפעיל את המסעדה הזו: היא תמיד מאחורי הבר, מסתכלת בעניין על הסועדים, קופצת מדי פעם למטבח. הוא מסתובב בין השולחנות, מדבר עם הלקוחות, מספר להם את הסיפור של המקום, על סיפור אהבתו שלו ושל אימטני, על הבת שלהם, על הקשיים בתפעול מסעדה יפנית שמתעקשת לייבא את האורז ישירות מיפן כי אחרת זה פשוט לא זה. הסיפור של המסעדה, שהיה גם הסיפור של השפית שלה, שהפך לחלק מהאוכל, נכנס לגוף ביחד עם כל הטעמים.

יאמטויה הפכה למסעדה היפנית האהובה עליי (ובטופ 5 מסעדות האהובות עליי בארץ באופן כללי) בזכות הסיפור הזה, שתמיד הרגיש לי גדול מהחיים. לעבור יבשות, לפתוח עסקים, לבשל טעמים שאי אפשר למצוא במקומות אחרים – כל זה נשמע רומנטי ברמה כמעט בלתי נתפשת – אבל תמיד נכח מטרים ספורים מדלת הכניסה למסעדה, אומר שלום (ביפנית, כמובן ביפנית) לכל מי שנכנס. והסיפור הזה נגמר. מוקדם מדי, מהר מדי, בלי שום הכנה. ואם הסוף שלו תפס אותי כל כך חזק וגרם לי להזיל כמה דמעות, אני לא רוצה לדמיין איך מרגישים האנשים שהכירו אותה באמת, את האישה שמאחוריי הסיפור.

אין לי מילים שיכולות לנחם את קרוביה, חבריה ומכריה של אימטני. אוכל רק לכתוב, בזהירות המתבקשת, שאם הסיפור שאני אשאיר אחריי יהיה רק מאית מזה שהיא השאירה אחריה – אדע שחייתי חיים מלאים. אם הסיפור שאשאיר אחריי יגע באנשים אחרים כמו שהסיפור שלה נגע בי – אדע שעשיתי את כל מה שאפשר לעשות בחיים האלה. יהי זכרה ברוך.

Comments

comments