top-image

חדשות אחרונות

אני לא יודע למה, אבל ככל שעוברים השבועות ככה הסיפורים בפרוייקט הופכים לארוכים יותר, והכתיבה שלהם לוקחת יותר זמן. “חופשה בגליל” עבר את גבול 4,600 המילה שהוא יחסית מכובד. סיימתי לכתוב אותו רק עכשיו, ביום שני בערב, ואני יודע שסבב ההגה המסורתי ייקח ממני עוד לפחות שעתיים שאין לי לתת כרגע. החלטתי שעדיף לפרסם ככה, עם כל טעויות ההקלדה והמשפטים השבורים והעברית הקלוקלת במקום לעכב את הפרסום בעוד יום. מחר אהגה, אמחק את ההערה הזו ואעלה את הגירסה המתוקנת. אתכם הסליחה.

הסיפור אחרי הקיפול שנמצא אחרי התמונה.

עדיין לא עשיתם לייק לעמוד של הפרוייקט בפייסבוק? יאללה, עשו, מה איכפת לכם.

0

…click here to read more

עוד שבוע, עוד איחור. אם עדיין לא קראתם את התירוץ, כמו גם הסיבה שאחרי הכותרת של הסיפור השבועי מופיעה כותרת משנה עם המילים חלק א’ אחריה, אתם מוזמנים לקפוץ לפוסט הזה ולהבין במה מדובר. אם עדיין שרדתם, הסיפור נמצא אחרי הקיפול שנמצא אחרי התמונה.

The-Brightest-of-Stars

…click here to read more

הנה משהו שלמדתי בימים האחרונים: לכתוב מדע בדיוני בעברית איז א ביץ’. הנה עוד דבר שלמדתי: לעשות את זה בפורמט של סיפור קצר זה האמ-אמא של הביץ’.

“חלל”, הסיפור הרביעי בפרוייקט, היה אמור להתפרסם ביום שבת. הוא התקדם בקצב טוב, ובאמת ובתמים האמנתי שאצליח לסיים אותו בזמן. אבל אז הגיע יום שבת, וכשכתבתי את מה שהיו אמורות להיות הפסקאות האחרונות הבנתי שזה לא עובד. שאולי הצלחתי לבנות עולם, ואולי אפילו הצלחתי להציב בעולם הזה שתי דמויות סבירות – אבל לא הצלחתי לבנות סביבן סיפור. הייתי עוד תמים, האמנתי שאני צריך עוד יום-יומיים עבודה וזה כבר יסתדר. אז דחיתי את הפרסום פעם אחת ליום ראשון, ואז כשראיתי ש”חלל” מסרב להגמר גם אחרי שהוספתי לו עוד שני עמודים נוספים דחיתי פעם נוספת לשני. והנה הגענו להיום, ואני מסתכל על מה שיש לי ביד ומבין שאין לי שום סיכוי, קל שבקלים, לסיים את זה בצורה מספקת בזמן הקרוב.

כבר יש לי סיפור בראש. אני יודע לאן אני רוצה ללכת איתו. אבל כדי לספר איתו אני צריך עוד זמן. מצד שני, הבנתי היום שאם עוד טיפה טקסט והידוק של הקיים אני כן יכול לסיים היום את החלק הראשון של הסיפור הזה, וזה אפילו יהיה בצורה מספקת שתכלול מסגרת סיפורית שלמה, עם התחלה אמצע ו(בערך) סוף. זה לא כל מה שיש לי לספר על הדמויות האלה, עדיין יש להן חיים בהמשך, הן עדיין לא מגיעות למקום שהן אמורות להגיע אליו – אבל זה כל מה שאני יכול לספק בשבוע אחד של עבודה. וגם זה משהו.

ולכן – פיצול. מאוחר יותר היום אפרסם את החלק הראשון של הסיפור. השם השתנה מ”חלל” ל”געגועים”. בשלב אחר בפרוייקט (לא שבוע הבא. כנראה גם לא עוד שבועיים) אמשיך הלאה לחלק השני, “בריחה”, שיסיים את הסיפור, אלא אם כן עד אז אבין שאני בעצם צריך להפוך את זה לטרילוגיה. פיצולים כאלה לא היו המטרה הראשונית שלי כשהתחלתי את הפרוייקט הזה, אבל היי, חלק מהעניין היה ללמוד להכיר את עצמי ואת הדרך והקצב בו אני כותב. תמיד תהיתי מה אעשה אם אתחיל לעבוד על סיפור ואבין תוך כדי שלקחתי על עצמי משהו בקנה מידה גדול מדי לפורמט של סיפור אחד כל שבוע. הגעתי לשלב הזה מוקדם מהצפוי – אבל אני שלם עם ההחלטה לפצל את זה. אם לטולקין מותר – בטח שגם אני יכול.

באיחור אופנתי של יום וחצי, הנה הסיפור השלישי. הוא נכתב כולו ביום אחד, ותפס כיוון שונה לחלוטין ממה שחשבתי שיתפוס כשהתחלתי לכתוב אותו. באופן כללי הוא יצא די מטופש, אך חווית הכתיבה היתה חיובית ומעניינת וזה מה שחשוב. למדתי לא להבטיח להקליט פודקאסט בנושא הכתיבה, שכן אני לא באמת מוצא מספיק זמן פנוי במהלך השבוע לעשות את זה, אבל אני מקווה, אולי, שהשבוע כן אספיק ואוכל לדבר על הכתיבה של הסיפור הזה, כמו גם השניים הקודמים כמובן, בהרחבה.

בהזדמנות זו אציג בפני קוראי הבלוג את עמוד הפייסבוק של פרוייקט הכתיבה הזה. כל לייק יעזור, וכל שיתוף יעזור פי מיליון – ועל הדרך גם יאפשר לכם לקבל את כל העדכונים מכאן ישירות לפיד. אני לא כותב בשביל להפוך לסופר הכי פופולרי בישראל, אבל תמיד נעים שיש קצת קהל שמגיב ומשתתף – ולמרות שבינתיים סבבה לגמרי עם שני הקוראים של הבלוג (תודה לכם!), קצת בא לי להפוך את המסיבה הזו לטיפה יותר מאוכלסת. אשמח אם תעזרו.

כמו בכל שבוע – הסיפור אחרי הקיפול שנמצא אחרי התמונה. תהנו!

0

…click here to read more

מה זה פה, שני סיפורים רצופים על מחלות? ובכן, כן. כי הייתי חולה רוב השבוע (לא משהו רציני, תודה ששאלתם), וכשסוף סוף הבראתי אז הדבר היחיד שיכולתי לכתוב עליו זה מחלות. בניגוד לסיפור הקודם, לעומת זאת, ניסיתי לשחק פה עם סגנון כתיבה אחר וטון שונה לגמרי של דברים. ככה נולד “מגע”, סיפור הרבה פחות מדכא מ”ישו” של שבוע שעבר, אבל מצד שני הרבה יותר מוזר. שוין. ככה זה.

המחלה מנעה ממני להקליט את הפודקאסט הנלווה הראשון של הפרוייקט. עכשיו אני כבר מרגיש הרבה יותר טוב, ואקליט פרק ראשון על שני הסיפורים בהקדם.

הסיפור אחרי הקיפול, שנמצא אחרי התמונה. תהנו.

Creation_of_Adam_(Michelangelo)_Detail

…click here to read more

את הסיפור הראשון במסגרת “52 סיפורים ב-2015″ סיימתי לכתוב לפני דקות ספורות, עם חום של 38.2 מעלות. זה אמנם עזר לי טיפה להזדהות עם אחת הדמויות בסיפור, אבל וודאי לא עשה חסד עם הפסקאות האחרונות שלו. לרגע שקלתי לדחות את הפרסום למחר, לתת לעצמי צ’אנס לעבוד עליו עם חום נמוך יותר, אבל אז אמרתי לעצמי שאם כבר עכשיו, פחות משבוע אל תוך הפרוייקט, אתחיל לפספס דדליינים אז אין לי שום סיכוי להמשיך איתו.

אז הנה הוא כאן, “ישו”. אם אהיה מספיק בריא אז אני מקווה להקליט את הפודקאסט הנלווה שלו ביום שלישי-רביעי. הסיפור הבא יפורסם במוצאי שבת הבאה. הרגישו חופשיים לקרוע אותי בתגובות.

6950371410_7f5266e756_z

…click here to read more

החיים שלי מלאים בהבטחות יצירתיות שבורות.

זו כנראה הסיבה שלא פרסמתי את הרומן הראשון שלי עד גיל 30 (כמו שהבטחתי לעצמי מייד אחרי שהשתחררתי), שעדיין לא יצא לי לפתח סדרת אינטרנט שתהפוך להצלחה הכי גדולה שהאינטרנט הישראלי ראה אי פעם (כמו שהבטחתי לעצמי בפעם הראשונה שנכנסתי ליוטיוב) או שעדיין לא כתבתי ופיתחתי משחק מחשב עצמאי ומגניב (כמו שהבטחתי לעצמי כשכל תנועת משחקי האינדי התחילה לצבור תאוצה לפני כמה שנים). אפילו את הבלוג הזה, שהבטחתי לשמור עליו מעודכן כשפתחתי אותו לפני שנה וחצי, לא ממש הצלחתי לתחזק. אופס.

יש מלא תירוצים ללמה אני כל כך גרוע בהבטחות. החביב עליי ביותר הוא העובדה שאני עובד ביצירת תוכן, ושבסוף יום או שבוע עבודה אני מרוקן לחלוטין מאנרגיות יצירתיות. אחרי שכתבתי כל היום אלפי מילים, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות בערב זה לכתוב עוד כאלה. זה נכון, אבל זה עדיין תירוץ. אם זה היה מספיק חשוב, אני מניח, הייתי כבר מפרסם את הרומן, זוכה באוסקר של סדרות היוטיוב והופך למפתח משחקים מוערך. כנראה שבשלב מסויים מגיע הרגע בחיים בו אפשר להודות שכנראה היצירה כבר לא מספיק חשובה לי כמו שהייתה בעבר. שאני מעדיף לחיות חיים רגועים, עם זמן פנוי וכמות סבירה של שעות שינה, מאשר להתאבד על כל יצירה ולהפוך למודל לדוגמה של אמן מתוסכל.

ובכל זאת אני רוצה ליצור. ולכתוב. במעמקי הראש שלי עדיין קיים אותו חלום ישן, להשאיר מאחוריי יצירות שיהיו משמעותיות בשביל אנשים אחרים. כשהייתי בתיכון הצלחתי לעשות את זה, למה לא עכשיו?

למה לא באמת. תחילת השנה הנוכחית היא הזדמנות נהדרת להבטיח עוד הבטחה יצירתית שכזאת. רוב הסיכויים שאפר גם אותה. אבל אולי, רק אולי, אצליח לעמוד באתגר שאני לוקח על עצמי, ולצאת מהבלוק היצירתי הלגמרי רצוני שלי.

ככה זה יעבוד. במהלך 2015 אשתדל לכתוב ולפרסם כאן סיפור קצר חדש כל שבוע. סביר מאוד להניח שגם אם אצליח באתגר הממש-ממש-שאפתני הזה, הסיפורים השונים לא יהיו אחידים ברמתם. עדיין. אם אצליח להכניס לשגרה שלי דדליינים קטנים כאלה, יכול להיות שב-2016 אוכל סוף סוף לשבת ברצינות על הרומן עליו אני מדבר כל כך הרבה שנים. אם הכל יעבוד כשורה (וסביר להניח שזה לא יעבוד כשורה), עד התאריך הזה בשנה הבאה צפויים להיות כאן 52 סיפורים חדשים. אם תנוח עליי הרוח אולי גם אפרסם יחד עם כל סיפור איזה מיני-פודקאסט קטן בו אדבר קצת על מה ניסיתי לעשות בו, האם אני חושב שהצלחתי, מה אני מתכנן לשבוע הבא וכו’. לא ממש חושב שפודקאסט כזה יעניין אנשים אחרים, אבל אולי יהיה לי טוב לדבר על זה בקול רם ולהפסיק לדבר אך ורק עם הקולות השקטים שבראש שלי.

לכבוד המאורע עדכנתי גם את גירסת הוורדפרס של הבלוג והוספתי אפשרות להגיב דרך פייסבוק. כתמיד, אני שמח ומתרגש מכל תגובה ותגובה שעולה כאן, וגם אם אני לא תמיד מגיב זה תמיד עושה לי טוב. את הסיפור הראשון, טפו טפו טפו, אנסה לפרסם עד מוצאי שבת. שיהיה לי בהצלחה.

אתמול ניהלתי עם אמא שלי דיון שאנחנו מנהלים לעיתים קרובות. אמא שלי, אותה אני אוהב, גורסת שהחיים שלנו חומריים, וכדי לחיות בהם “כמו שצריך” יש צורך למצוא משרה יציבה, לעשות הרבה כסף ולשים את הבטחון הכלכלי לפני צרכי הנפש. אני טוען אחרת. כסף זה חשוב, מאוד חשוב, אבל יש דברים חשובים יותר. במקרה שלי, למשל, אני מעדיף להרוויח קצת פחות ושיהיה לי זמן ליצירה ומחקר ומשחקים מאשר להכניס לחשבון הבנק עוד כמה אלפי שקלים כל חודש.

אני מניח שהשאיפה האנושית הרווחת בעולם הקפליטליסי שלנו נמצאת בדיוק במקום בו הגישה של אמא שלי ושלי מתחברות: גם לעבוד במשרה יציבה וגם לעשות חיים משוגעים. לעבוד במה שאוהבים. לאהוב את מה שעובדים. לעשות כיף וגם להתפרנס ממנו.

ריאן דיוויס, אחד ממקימי אתר הגיימינג Giant Bomb, נפטר בשבוע שעבר בגיל 34. חבריו לאתר פרסמו את ההודעה על מותו רק שלשום. המוות שלו תפס לא מעט אנשים בהפתעה. רק לפני שבועיים שמענו אותו מנחה, כהרגלו, את הפודקאסט השבועי של האתר. רק לפני שבוע שמענו חברים שלו מספרים בפודקאסטים שלהם על כך שהם התארחו בחתונה שלו, שהתקיימה כשבוע לפני מותו. ועכשיו, פתאום, הדמות הגדולה הזו נעלמה. ובמקום לשמוע את הקול החזק שלו פותח את ה-Giant Bombcast אנחנו שומעים את החברים שלו חולקים זכרונות, מבליעים דמעות, מנסים להשלים עם מותו המפתיע.

2508621-2508620-img_0002

את Giant Bomb הקימו ריאן דיוויס וג’ף גרצמן אחרי ששניהם עזבו את Gamespot, כנראה אתר הגיימינג הגדול ביותר בעולם. שניהם היו כתבים ועורכים מאוד בכירים באתר הגדול, ועזבו אותו אחרי שמפרסמים הצליחו להשפיע על התכנים שלהם. בגילאים די צעירים, השניים עזבו את פסגת עיתונות הגיימינג של אותה תקופה כי הם לא הסכימו להתפשר על העקרונות שלהם – ויצאו להרפתקה חדשה. לערוך אתר גיימינג זו פנטזיה רטובה של לא מעט אנשים. זו נשמעת כמו עבודת חלומות. אך כשחלומות מתגשמים הם נצבעים פתאום בצבעים העכורים של המציאות – ושני החברים עזבו את אותה מציאות עגומה, זו בה מפרסמים יכולים לקבוע מה הם חושבים על משחקים מסויימים, כדי לנסות לבנות מחדש את החלום שלהם. “זה יהיה אתר גיימינג כיפי”, היתה המטרה המוצהרת שלהם כשהם הקימו את הפצצה הענקית. והוא אכן כזה.

הדבר היחיד שלקחתי איתי מ”התפסן משדה השיפון” הוא הרגע בו הולדן קולפילד מספר שהוא מגדיר סופרים כסופרים טובים אם אחרי קריאת הספרים שלהם הוא רוצה לצאת איתם לשתות. כשרואים את החבר’ה של Giant Bomb (ורואים אותם לא מעט – רוב התכנים שלהם הם תכני וידאו) קשה שלא לרצות לצאת איתם לשתות. הם תמיד נראים כל כך נהנים, כל כך משוחררים, כל כך מגניבים. הם נראים כמו איך שכולנו רוצים להראות כשאנחנו בין חברים. רק שהם נראים ככה בזמן העבודה שלהם.  עבודה שכוללת, בין הקלטת ביקורת למשחק חדש, גם צילום שלהם פותחים חבילות ממתקים שהם מקבלים ממעריצים שלהם מסביב לעולם ואוכלים חטיפים ביזאריים מול המצלמה, או תיעוד שלהם עונים לשיחות טלפון מהקהל.

אם אפשר להתנחם בדבר אחד במותו של הבחור הצעיר והמוכשר והמצחיק הזה, זה זה: הוא הצליח להגשים את השאיפה האנושית הזאת, של לעבוד ולעשות כיף בעת ובעונה אחת. כמעט בכל רגע מתועד שלו מהשנים האחרונות ניכר מאוד שהוא נהנה מחייו, נהנה מהאנשים שסביבו, נהנה ממה שהוא עושה. חבריו סיפרו שבשבועות האחרונות, לקראת החתונה, הוא לא הוריד לרגע את החיוך מהפנים שלו.  הוא מת מוקדם מדי, צעיר מדי – אבל הוא עשה את זה אחרי שהוא הגשים את מה שרובנו עדיין מתפללים בשבילו. הוא חי חיים משוגעים – ועזב אותם מהר מדי.

האח והידד – ניל גיימן, סופר המד”ב-פנטזיה הכה פופולרי, הוציא ספר חדש למבוגרים. שמונה שנים אחרי Anansi Boys, הספר האחרון שלו שהוגדר “למבוגרים” – שנים בהם גיימן הוציא בעיקר סיפורי ילדים ובני-נוער – גיימן הכריז בקול גדול שהוא חוזר לכתוב לקהל הבוגר, זה אליו פנה ביצירות המצויינות שלו “אלים אמריקאיים” ו-“Neverwhere”. רק בעצם ההכרזה היה מספיק כדי לגרום לי לשמוח.

כקוראים, היתה הרגשה באוויר שבשנים האחרונות גיימן עשה לנו טיזינג בלתי נגמר. הוציא יצירות נחמדות וחמודות ואף מרגשות (בעיקר בתחום הקומיקס) – אבל לא ניסה באמת לאתגר את עצמו. והנה מגיע רומן חדש, במיוחד בשבילנו. או שלא.

בספריו למבוגרים, ובספריו בכלל, גיימן אוהב להכניס למציאות שלנו אלמנט פנטסטי. זה הסוג האהוב עליי ביותר של ספרי פנטזיה: כאלה שנותנים לגיבורים שלהם להפוך את לבני המדרכות ולגלות מתחתיהן עולמות מופלאים. ב-American Gods הוא הפך את אמריקה וסיפר לנו על ההסטוריה הסודית שלה ושל האלים שלה. ב-Neverwehre הוא עשה טריק דומה על לונדון. ב-Anansi Boys הוא פרק מיתולוגיות וסיפורי עם. עכשיו, ב-The Ocean at the End of the Lane הוא מתפנה לטפל בזכרונות הילדות שלנו.

Ocean_at_the_End_of_the_Lane_US_Coverבתחילת הספר חוזר הגיבור חסר השם שלו לעיירה הציורית בו הוא גדל ביחד עם אחותו ושני הוריו. הזכרונות מובילים אותו לחווה שנמצאת בקצה השביל, הבית האחרון בעיירה, ושם הוא נזכר באירועים קסומים מילדותו – אירועים שנשכחים ממנו כשהוא מתרחק מהבית הזה ומחוויות הילדות שהוא ספג שם, אך תמיד חוזרים כשהוא קופץ לבקר את עיר ילדותו. זה קורה לכולנו מדי פעם: אנחנו קופצים לבית של ההורים, מסתכלים על איזה רהיט ופתאום עולה לנו לראש, אלוהים יודע מאיפה, זכרון שלא חשבנו עליו כבר שנים. אצל גיימן הזכרון הזה, בצורה די צפויה, כולל מפלצות, מכשפות, סיוטים ושפע של אלמנטים פנטסטיים נוספים.

על פניו – נשמע מעניין. רק מה – במהלך הקריאה מתגלות שתי בעיות די מהותיות, שקשה להתעלם מהן, וקצת הורסות את כל החוויה.

הראשונה – למרות ההבטחה ל”ספר למבוגרים”, האוקיינוס שבקצה השביל בנוי ומסופר כמו סיפור ילדים. אין הבדל מהותי בין סיפור הילדות של הגיבור, שתופס 95 אחוזים מהטקסט, לבין סיפורה של קורלין מספר הילדים המצליח ביותר של גיימן. הסיפור פשוט, נע בציר עלילה אחד, נטול כמעט לגמרי עלילות משנה או קונפליקטים מורכבים. אין בשום שלב הרגשה שהמספר הוא בחור בשנות ה-40 לחייו שנזכר שנזכר בצורה ביקורתית בגיל שבע – יש פה הרגשה שמי שמספר לנו את הכל הוא בן שבע. וזה בסדר רוב הזמן – זה פשוט מאכזב, כי הבטיחו לנו סיפור למבוגרים ונתנו לנו שחזור טיפה יותר מפחיד של קורליין.

הבעיה השניה היא העמוקה יותר, והיא הדידקטיות של הספר. אם ננסה להבין למה גיימן מגדיר את הספר הזה כ”ספר למבוגרים”, הרי שהתשובה תהיה המסר שלו. גיימן מצפה שנקרא את סיפור הפנטזיה ונוציא ממנו בעצמנו את “הגירסה המציאותית” שלו. שנבין שאנחנו קוראים פנטזיה של ילד בן שבע שלא בשל להתמודד עם זה שאביו מתעלל בו ואחותו לא נחמדה אליו ולכן יוצק לעולם המוכר לו מפלצות ומכשפות ואלמנטים קסומים. בסופו של הסיפור, בדיאלוג די עבש עם אחת מדמויות המשנה, ממש מאכילים לנו את המסר בכפית: לפעמים צריך לחזור לילד שבנו ולבחון את החיים הנוכחיים שלנו דרך עיניו. זה מסר יפה – הוא פשוט מועבר בצורה כל כך ברורה ולא מתוחכמת, שרוב מה שיש להגיד עליו בסופו של יום זה “נו באמת”.

כן – אני יודע שהבעיה השניה קצת סותרת את הראשונה. מצד אחד אני אומר שזה ספר פשטני להפליא ומצד שני אני מספר על פענוח הסיפור והמטאפורות שבו. אבל באמת ששתיהן שלובות זו בזו. אם הסיפור היה קצת יותר מורכב אז אולי המסר היה מרגיש פחות דידקטי וצפוי. אם המסר היה פחות פשטני אולי סיפור הילדים היה פחות פשוט. בסופו של דבר, האוקיינוס שבקצה השביל הוא לא שם ולא שם. וחבל. כי הוא כתוב נהדר ויש בו כמה המצאות נהדרות, וכי גיימן כבר הוכיח שהוא מסוגל לצקת הרבה יותר תוכן ומשמעות לספרים שלו.

ועוד הערה לסיום: כשאתם כותבים “רומן”, בבקשה ספקו לנו רומן. האוקיינוס שבקצה השביל הוא במקרה הטוב נובלה. זה קטנוני להתעסק בהגדרות – אבל זה גם מעצבן שמשווקים לנו את הספר כמשהו שהוא לא. אם הייתי בא מראש בידיעה שאני הולך לקרוא ספר רזה (בקינדל לא רואים את העובי) שעוסק בתקופת זמן מאוד קצרה אולי הייתי מקבל אותו בסלחנות רבה יותר.

The Ocean at the End of the Lane – ניל גיימן. הוצאת William Morrow and Company, יוני 2013.

אני לא יודע אם זה היה שעמום, ייאוש או דכאון – אבל בימים האחרונים התחלתי לראות את “האח הגדול” הבריטי. מי שחושב שהגירסה הישראלית וגילי מיילי הם טראש לא יודע על מה הוא מדבר. יחסית לבריטים, “האח הגדול ישראל” מרגיש כמו סוגה עילית.

אין לי רצון עז להגן תרבותית על הבחירה שלי לבזבז את זמני הפנוי על ריאליטי. עשו את זה קודם, לפניי וזה באמת לא משנה. בעולם הפוסט-מודרניסטי בו אנחנו חיים גבוה הוא נמוך ונמוך הוא גבוה, ולכל דבר יש לגיטימציה. את הטקסט שהוא “האח הגדול” אפשר לקרוא כמכונה צרכנית שנועדה לטמטם את כולנו או כניסוי חברתי מרתק. או פשוט להתייחס אליו כבידור זול שיכול להרגיע את הנפש הדואבת בסוף יום חם ודביק. כאמור – זה לא משנה.

מה שכן מעניין אותי הוא היחס הדי גורף מצד לא מעט יוצרים-כותבים שיצא לי לפגוש לעבר תוכניות הריאליטי. רוב רובם מבטלים את הז’אנר בהינף יד, במיוחד כאלה שעובדים או רוצים לעבוד בטלוויזיה. “ריאליטי זה זבל!”, הם יגידו בקולי קולות, כדי שחלילה לא יחשבו שהם גם נגועים בנגיף. הרי ריאליטי הוא אויבו הגדול של התסריטאי, מעין עדות ניצחת לזה שבעולם הפוסט מודרני הזה בו אפשר לעשות הכל ולצלם הכל לא באמת צריך תסריטאים כשיש 20 משוגעים שמוכנים להנעל באולפן טלוויזיה לשלושה חודשים.

רק מה – עוד משהו שיוצרים-כותבים אוהבים לחפש זה דרמה. באמת! כמות הפעמים ששמעתי את המילה “דרמה” בשלוש שנים של לימודים יכולה לאכלס אנציקלופדיה. ואם יש משהו בריאליטי בשפע זו דרמה. לעזאזל, כשאני נאבק בתסריט כדי להכניס עוד קונפליקט-דרמטי קטן ופשוט לא יודע איך, דיירי האח הגדול יכולים להכנס לריב-אמוק של שלושה ימים על צלחת חומוס. אני לא צוחק. חומוס. זו דוגמה שהיתה באמת.

ריאליטי הוא הזדמנות די מופלאה לראות איך אנשים אמיתיים מגיבים במצבי לחץ לא טבעיים, כשהם יודעים שמצלמים אותם. זה בית חרושת טבעי לדרמה, לקונפליקטים, לרגשות שיוצאות מפרופורציות בכל עשר דקות. זה כמו לראות תאונת רכבת, בעצם. גם שם יש כאב ודם ודמעות וצעקות – וגם מזה אפשר להוציא יופי של סצנות ופרקים והשראה. מריאליטי אפשר להוציא את כל אלה בלי לצאת מהבית ולהסתכן בלהיות חלק מהתאונה.

כי אם חבר’ה לא כל כך… יצירתיים בואו נגיד, מסוגלים להוציא כל כך הרבה דרמה על חומוס – הרי איזו בעיה צריכה להיות ליוצרים לייצר דרמות מדברים יותר חשובים, כמו אהבה או שנאה או אמונה או רגשות? לראות ריאליטי מכניס בי השראה לו כי זה משהו נשגב – פשוט כי זה מוכיח לי שכל אחד יכול לייצר דרמה, ושאם אני חושב שאני שווה משהו אז כדאי שהדרמה שלי תהיה יותר טובה או עמוקה ממה שמוצג בפריים טיים. וזה שיעור חשוב, לדעתי, שאנשים שכותבים על אנשים צריכים לעבור לפעמים כדי לצאת קצת מהראש של עצמם ולראות איך דברים עובדים בחוץ.

או שאני סתם רדוד. גם זו אופציה.

Page 1 of 2:1 2 »
bottom-img